בואו לקרוא את "צבעים", מאת עדינה מזרחי שלי – הסיפור שזכה במקום השני בתחרות הסיפורים של כנס נקודת מפנה ואתר מכונת הכתיבה

בהתחלה הכל נראה מושלם. אבל ככה זה עם התחלות, לא?
ברגע שהגעתי לשם, משהו פשוט התאים, כמו אהבה ממבט ראשון.
בעצם, זה היה אפילו לפני כן, לפני ההתחלה, או אולי בהתחלה אחרת.
תמונות, וויקיפידיה, יוטיוב, בלוגים, כולם הבטיחו יופי פראי וראשוני. הייתי חייבת לבדוק, כמובן. אני לא מאלה שמגיעים למקום בלי לחקור אותו קודם. ותוך כדי. ואחר כך. במיוחד מקרים שזו העבודה שלי.
והנה, למרות הניסיון הרב שלי במחקר מעמיק, נפלתי. אהבה ממבט ראשון.
זה בגלל הצבעים, אתם מבינים? בעיקר הירוק והכחול. אצלנו הם "ירוק" ו"כחול", אבל עם מיסוך של אובך, כאילו אנחנו חיים בתצלום מאובק משנות ה-70.
ה"ירוק" שם היה ירוק! ה"כחול" היה כחול! האובך נעלם ואני הבנתי, בפעם הראשונה בחיי, כמה צבעים הם דבר יפה. הם נכנסו לתוכי, ישר ללב, פעמו איתי ומסביבי, מסלקים את כל הלכלוך, משאירים רק צבע ויופי טהורים. כמו שצריך להיות.

אין טיסות ישירות מישראל לאי ונדרשת טיסת קונקשן מווינה, בתוספת המתנה של שמונה שעות. מכיוון שמשעמם בשדה התעופה בווינה, עד שהגעתי לאי, כבר הייתי די שיכורה.
לשמחתי הרבה, עם השנים, פיתחתי כישורי הסתרה מעולים ואני מצליחה לגרום לאנשים לראות רק מה שאני רוצה שיראו, כך שכמעט בלתי אפשרי לזהות שאני הפוכה. זו אמנות מיוחדת שטיפחתי.
נהג המונית שעצר לי בשדה התעופה באי, היה מאוד נחמד, אם כי קצת שתקן.
במחקר שהכנתי על האי, כבר ראיתי שזו אחת התכונות הכי מאפיינות את תושבי האי. ישראלים אחרים שנתקלו בהם, שנאו אותם שנאת מוות בגלל היותם שתקנים. "אפאטיים", "סנובים", "רובוטים" ו"חייזרים" היו התיאורים הנפוצים ביותר.
אבל אני אוהבת שתקנים.
הנהג שתק ואני דיברתי. החלטתי, במצבי המרחף, שזה יהיה נחמד לספר לכל אדם שאני פוגשת שקר אחר על עצמי ולראות איך קווי התקשורת והרכילות עובדים באי. למען המחקר, כמובן. העבודה שלי לא באמת דורשת ממני לשקר, אבל גיליתי לפני שנים רבות ששקרים יכולים להיות מאוד יעילים בגילוי האמת.
סיפרתי לו שאני מורה והמשכתי בהגיגים לרוב על תלמידיי האהובים, וכמה אני מתרגשת לקראת שנת הלימודים הקרבה.
הנהג לא חייך לאור מאמציי לשעשע אותו, אבל לאחר שעצר ליד המלון שלי והוציא את המזוודה מתא המטען, יכולתי להרגיש איך הוא מחייך בליבו.

המלון היה מלון משפחתי קטן, שבמקרה היה גם המלון היחיד באי. נראה שלא הייתה הרבה תיירות אל האי. שמעתי כל כך הרבה תלונות על האנשים פה, שהנחתי שהם האחראיים הבלעדיים למחדל. אחרי הכול, התיירים לא יכלו להתנגד ליופיו של האי. לי לא הפריעה התנהגותם של המקומיים. אני אוהבת את האנדרדוג, הלא מובן, שוכן השוליים והייתה לי הרגשה שהם יהיו חומר גלם נפלא לסיפור הראשון שלי. תמיד רציתי להיות עצמאית ולכתוב את הספר הגדול שלי, שפשוט מחכה בתוכי. שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי, גם אם בכוח, לצאת לדרכי העצמאית החדשה.

הלובי היה חשוך וריק, מלבד דלפק קבלה ואזור המתנה עם שתי ספות קטנות ושולחן זכוכית מכוער במיוחד. פקידת הקבלה הייתה נחמדה, ואפילו לא שתקנית במיוחד. "המורה!" היא אמרה באנגלית, במבטא קל, בזמן שנעמדתי בדלפק הקבלה עם מטלטליי.
טוב, ללא ספק העברת המידע באי הייתה מהירה מכפי שציפיתי. ניסיתי לא לחשוף את אכזבתי ולחייך בחום. ציפיתי לשחק ב"נחש מי אני היום", אבל המשחק נגמר מהר מדי ונשארתי תקועה עם "מורה… כן…", מלמלתי במשהו שדמה לחיוך. הפקידה תקתקה קצת במקלדת, ונתנה לי כרטיס לחדר. לקחתי את המזוודה ועליתי לקומה הרביעית. זו הייתה הקומה הגבוהה ביותר בבניין והתרשמתי מהכבוד שהם חולקים למורה פשוטה. אולי הם בכל זאת אוהבים תיירים.

החדר היה קטן, פשוט ומשעמם להחריד. לשמחתי, הנוף היה נפלא, אפילו בלילה. האורות המנצנצים על המים, הבניינים הנמוכים והעתיקים, כולם הבטיחו ימים שלווים ואווירה של קסם.
התיישבתי על המיטה וניסיתי לחשוב איך אני מגלה מה נהג המונית הרכלן פרסם עליי. רושם ראשוני הוא מאוד חשוב לטעמי, והוא הרס לי את האפשרות ליצור רושם ראשוני טוב ואת האפשרות לספר את הסיפורים שהמצאתי. היו לי עשרות. הייתי דיילת, מדענית בכור, מורה. היו לי ארבעה ילדים, ושבע בנות ואפס. הייתי נשואה, גרושה, אלמנה ורווקה. בגדתי ונבגדתי והייתי מאושרת בזוגיות וגם לבד. הייתי מונוגמית ופוליגמית ופרפר חופשי ו…
שאפתי שאיפה עמוקה ונשפתי באיטיות. הסיפורים הסתחררו בראשי, מנסים לצאת.
חנקתי אותם אחד אחד, וגם את אש היצירתיות שליבתה אותם. הסיפורים נעלמו. הסחרחורת והבחילה נשארו.
אה, נכון… עדיין שיכורה. הוצאתי את הבקבוק מהתיק. אני לא שותה ויסקי, אבל זה מה שהיה בדיוטי פרי במטוס, והיה נורא משעמם בטיסה.
החלטתי לא לשתות יותר, ממחר. אני אצטרך להיות ערנית וחיונית כדי לקלוט את כל הניואנסים הקטנים של אנשי האי. אני לא יכולה לתת לנהג מונית פטפטן אחד להרוס לי את התוכניות, נכון?
אז סיימתי את הבקבוק, כדי לא להתפתות מחר והלכתי לחפש פח, למקרה שאצטרך להקיא לתוך משהו במהלך הלילה.

התעוררתי על רצפת השירותים, לא בטוחה לחלוטין אם כשלתי לשם במהלך הלילה או אם פשוט נשארתי שם במהלך חיפושי אחר פח.
ניסיתי להוציא את הטעם הרע מפי, אבל הוויסקי נגמר אתמול.
לאחר שיחה צפופה עם האסלה ומקלחת קצרה, הרגשתי כמעט כמו חדשה וירדתי לאכול.
חדר האוכל היה פשוט ונקי. לא היו עוד אנשים פרט לי והחלטתי לקחת את הזמן כדי לשאוב את כל היופי הזה אלי. עוד יתרון של צעדים איטיים היה שהם השקיטו מעט את הגמדים שהחליטו לקדוח לי חור מהראש עד לקיבה.
דלפק ההגשה העצמית עמד על אי במרכז החדר. השולחנות מסודרים סביבו, צמודים לקיר פנימי או לחלונות ענק, המשקיפים לים. היתה גם דלת זכוכית גדולה שהובילה למרפסת. שקלתי ללכת אליה, כי, אחרי הכל, לא ראיתי עדיין את הנוף של האי כהלכה. לצערי, אור השמש כנראה רק גרם לגמדים לעבוד במהירות ובעוצמה חזקה יותר, אז ויתרתי על הרעיון. מדי פעם הצלחתי להגניב הצצה קטנה והכל היה בצבעים חיים כל כך, שזה הביא דמעות לעיני. מעולם לא ראיתי דבר יפה כל כך.
לפי המחקר המוקדם, בחורף לא היה פשוט באי. סופות שלגים, קרח וכל מיני טובין שמגיעים עם מיקום צפוני כל כך. אבל בקיץ… הקיץ היה הדבר הכי קרוב לשלמות שראיתי בחיי.

האוכל, לעומת זאת, היה מגעיל. אחרי הביס הראשון כבר הבנתי את זה.
בעצם, זה היה אפילו לפני כן, עוד בדלפק ההגשה, כשראיתי את כל הלבן הזה של תפוחי האדמה, כל הצהוב הרוטט של החביתות וכל החום החיוור של הבשר… כבר אז הנחתי שטוב לא ייצא מזה.
לא, זה היה עוד לפני. כבר כשנכנסתי לחדר האוכל, והארומה הטפלה הגיעה לאפי, כבר אז חשדתי שמהאוכל אני לא אהנה.
ניסיתי לתת עוד ביס בתפוח האדמה המימי ואז ניסיתי לא להקיא.
לפחות יש להם נוף. ניסיתי להביט בו שוב, בין התפוצצויות האור והלמות הפטישים. החלטתי ששייט בסירת מפרש מסביב לאי יהיה בדיוק הדבר התיירותי שמורה הייתה עושה.
קמתי וניגשתי לדלפק הקבלה. הפעם עמד שם בחור שתקן. שאלתי בנימוס לגבי המזח והוא ענה בנימוס חמור סבר, "תלכי לכיוון החוף. לא תוכלי לפספס אותו."
"ואיזה אטרקציות יש לכם באי?" ניסיתי שוב לעורר תגובה, בהתלהבות תיירותית מתבקשת. הפקיד הביט בי במבט אטום. "אטרקציות?" ניסיתי שוב, "גלישה, באנג'י, מסלולי רכיבה?" נתתי דוגמאות בסיסיות לאי עם צוקים מרהיבים ויערות שנראים אינסופיים. הפקיד ניענע בראשו, "אין אטרקציות", הוא ענה. חיכיתי שנייה, שאולי הוא ירחיב קצת. אבל אז נזכרתי במחקר המקדים, שרמז שאם רוצים להוציא מידע מתושב האי, רצוי להצטייד במצבר, כבלי הנעה ופטמות של תושב האי.
הודיתי לו בחיוך וקיללתי אותו בליבי.
הדברים לא נראו טוב עד כה. הכרתי שלושה אנשים באי, ושניים מהם כבר כיכבו ברשימת האנשים שהייתי מאחלת להם מוות בייסורים.
עלה בי חשד שאולי הגעתי אופטימית מדי אל האי והוא מאוכלס על ידי חבורת רובוטים אפאתיים וסנובים מהסוג החייזרי.
פניתי לכיוון היציאה. "גבירתי?" הפקיד קרא. הסתובבתי ואז החדר הסתובב סביבי והרגשתי איך הרצפה מתקרבת במהירות מבהילה.
הפקיד כנראה רץ לקראתי, כי עוד לפני שסיימתי ליפול, הוא כבר נעמד לידי ותפס בי. הוא ליווה אותי לכורסא בטרקלין ההמתנה. "אולי לא כדאי שתצאי במצבך", הוא אמר. "מצבי?" שאלתי, עדיין אוחזת בידו לתמיכה. הידיים שלו היו קרות בצורה בלתי רגילה. רציתי להתרחק מהקור, אך הרגשתי מאוד לא יציבה. החדר עדיין לא היה ישר. "אם יורשה לי," הוא אמר בשקט, "אולי כדאי שתנוחי בחדר? אני יכול לשלוח אלייך שירות חדרים עם תרופה ביתית שעושה פלאים במצבים כאלה". עכשיו בהחלט הצלחתי להרחיק את ידי ממנו. הבטתי הישר בעיניו הכחולות. הרגשתי זרמים של נוזל קפוא בכל נים בי. "סליחה!?" שאלתי בקול גבוה בהרבה מהסטנדרט שלי.
הפקיד לא הסיט את עיניו ממני וניסה שוב לאחוז בידי. הרחקתי אותה וניסיתי לעמוד. "אני חושב שכדאי שלא תזוזי בינתיים," הוא אמר בטון שקט. אבל אני כבר התרוצצתי בלופ אינסופי של שאלות. "מדוע אתה מניח שאני זקוקה לאיזו תרופת פלאים?" ניסיתי לשאול בטון הכי קר ומתנשא שיכולתי לגייס מתוכי בתוך מצבי ההיסטרי הנוכחי. "אם יורשה לי" הוא אמר שוב באנגלית מושלמת ואחז שוב בידי, "ההליכה שלך לא מאוד יציבה". הרגשתי כאילו מישהו שפך עלי דלי מים קפואים. שאני לא אצליח להסתיר הנגאובר? יצאתי ללופ היסטרי נוסף. עד שפוטרתי, הייתי באותה העבודה שלוש שנים רצופות, ואף אחד מעולם לא ניחש באיזה מהימים אני סובלת מהנגאובר, עד מסיבת הפרישה של יוסי, שהפכה בתנועה מהירה ומפתיעה גם למסיבת הפרישה שלי. אבל אפילו אותה מסיבה לא גרמה לי לכזו פגיעה באגו, כמו מול אותו פקיד. מעולם לא נעלבתי כל כך בחיי. הוא סתם מנחש, הרגעתי את עצמי. אף אחד לא יכול לקרוא אותי כל כך טוב. המצב בדרך כלל הוא הפוך. אני היא זו שקוראת אנשים, לעזאזל! אבל העיניים שלו, החיוך המושלם, היד הקרה… משהו בו גרם לעורפי לסמור. הוא הציע לי לשתות משהו. סירבתי, בעודי מנסה להקפיא אותו במבטי, ואז קמתי ומיהרתי חזרה לחדרי.
ניסיתי לפתוח את החלון, אבל גיליתי שהוא לא מאלה שנפתחים. נעתי בתוך החדר, מתקשה לנשום ומתקשה לחשוב. ניסיתי להשקיט את החשדות והפחדים, נשמתי עמוק ויצאתי מהחדר ומהמלון.
הסיור באי היה מאכזב, אבל לא הופתעתי. אחרי כאלה ציפיות ענקיות ואהבה ממבט ראשון, זה היה בלתי נמנע להרגיש אכזבה.
הנופים היו נפלאים, אבל האנשים נראו לי קרים יותר ויותר. לפתע כל שתיקה, כל מבט, הפכו לשיפוטיים. ניסיתי לנשום לאט ולעומק, אבל זה היה מאוחר מדי. כל החוויה נהרסה לי וחזרתי למלון שפופה וסדוקה.
הפקיד עדיין היה שם. לא היו לי הכוחות אפילו לזייף חיוך. הוא יצא ממשכנו מאחורי הדלפק, וניגש אלי. "איך את נהנית עד כה מהחופשה שלך באי?" השאלה שלו נראתה לי מלגלגת באופן בלתי נסבל. "אני לא כאן בחופשה. זו העבודה שלי. אני סופרת. אני עושה כאן עבודת מחקר". הוא נראה מופתע, "את לא מורה?" הוא שאל באותו טון קר ומנוכר של כל תושבי האי.
"אי הבנה, כנראה", עניתי. הוא חייך "סופרת! נשמע מעניין!" הוא אמר, ואז שתק רגע ובהה בי במבטו המתנשא. התקדמתי לכיוון המעלית. "אז… את מטיילת הרבה?", הוא המשיך ללכת לצדי. הנהנתי. "המשפחה מצטרפת אלייך לפעמים?", הוא התעקש להקיז את דמי כנראה. "אין לי משפחה", בדרך כלל אנשים מתרחקים ממך, כשהם מגלים עובדות שלא מתאימות לדיבורי הסרק הרגילים. אבל הוא המשיך, "יש מישהו? משהו לחזור אליו?… שורשים?" נאלמתי דום. הסחרחורת שוב תקפה, אבל סירבתי לקרוס תחת המשא. הוא המשיך לדבר על החשיבות של שורשים בעולם כמו שלנו. אני לחצתי ללא הפסק על כפתור המעלית. פתאום הביקורות של ישראלים אחרים נראו לי עדינות ומתחנפות מדי. תושבי האי נהנו, כנראה, משתיקתם ונהנו עוד יותר לדבר ולגרום לתיירים להרגיש קטנים וחסרי ערך.
הנאום הסתיים והמעלית הגיעה. "את תהיי בסדר?" הוא שאל, מקפיא אותי במבטו. "בסדר גמור", עניתי ונכנסתי למעלית, מנסה לא להסתכל על עיניו החופרות.

הזמנתי בקבוק יין אדום משירות חדרים, ונכנסתי למקלחת. עד שהיין הגיע, כבר הייתי מוכנה. נתתי למלצר טיפ קטן וחיוך עייף. הוא הביט בי לרגע בשקט ועזב.
ניגשתי אל השולחן ומזגתי לעצמי כוס יין, להרגעת העצבים.
כשהיין נגמר, שמתי לב שהדמעות גורמות לסכין להיראות מבריקה ונוצצת. אורה כמעט עיוור אותי. לפעמים יש פתרון מאוד פשוט. היה איזה חלק בי שלא אהב את זה, שביקש ממני להילחם עוד קצת, רק עד שאני אגיע לטלפון שנמצא ממש לידי ואחייג לד"ר צור.
חנקתי את הקול, והכאב הציף את כל כולי. הושטתי יד אל הסכין, אל האור הכסוף והיפה. הצלקות נראו לי בולטות ופועמות. עברתי עליהן עם האור הכסוף, כדי לשכך את הכאב.
לפני שהאפלה הגיעה, אני זוכרת שחשבתי שגם "אדום" על האי היה אדום! מלא וחזק במלוא הדרו.
מצד שני, אדום של דם הוא אדום גם בארץ. זה הצבע היחיד שאי אפשר למסך באובך.