בואו לקרוא את "אלפי רבבה", מאת יקותיאל גוטמן – הסיפור שזכה במקום השלישי בתחרות הסיפורים של כנס נקודת מפנה ואתר מכונת הכתיבה

סבתא זוהרה מבקשת מרבקה לעזור לה בניקוי החרשוף והתקנתו לתבשיל עם נתחי עוף. כשתסיים את הקילוף והניקוי תנקה פרקי אצבעותיה בפלחי לימון, ותגניב מבטים לעבר רבקה בתה. זו תשאל בפליאה:
"מה קרה אימא? האם משהו לא בסדר איתי?”
-לא, יא בינתי, הכול יתברך שמו טוב, הלימון באצבעותיי מחמיץ פני"
-מאמא, מה יושב לך על הלב?
– אני חושבת על מארי אחותך, מכאיב לה שהגבר שלה לא כמו שלכם.
-מה היא כבר בכתה לך, כמו תינוקת רצה אלייך על כל דבר קטן !
– דווקא, היא לא אמרה לי כלום, אמא מרגישה פצע בלב של הבת שלה, זה אוכל אותי כמו תינוק יונק שדי אמו, כאב שלי עושה לי חור בלב!
סבתא זוהרה כבר לא צעירה, רגליה כשלו מלכת, והמחלה הארורה אכלה בה כל חלקה טובה, עדיין הייתה מייחלת לשוב ולשלוט במשפחתה, לצערה באו ימים בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.
נבוכה מארי שאינה יכולה להישען על סבתא זוהרה, כמה הייתה נותנת לקבל רק עוד חיבוק קטן, רק מילה טובה, עכשיו אמא זקוקה לה, נמנעת לספר לה על כאביה, לא להכביד על מחלתה.

**
רבקה אוספת את כוסית הערק, וצלוחית קטנה של זיתים עם כדורי בשר קטנטנים. גם היום הלך מסעוד לשוק, גם היום חזר בלי מצב רוח ובלי עבודה . מסעוד אהב את המאחיה והמאחיה אהבה אותו . רבקה מביטה בעצב בכוסית הערק הריקה ובצלוחית שמסעוד שלה לא נגע . רבקה חושבת איך לדבר עם מסעוד שלה, ועד שהיא חוככת בדעתה, מסעוד כבר עושה צעדיו מחוץ לדירת השיכון הזעירה.
פאני השכנה מגיעה, ורבקה שופתת מים על הפרימוס ומוציאה עלי נענע טריים שהביא מסעוד שלה היום מהשוק, פאני מתיישבת על המיטה ונאנחת .לקום בבוקר ולהכין צהרים, לרוץ לעבודה בחדר אוכל של בית הספר לחזור ולהגיש ארוחה חמה לארבעת ילדיה, לכבס ולתלות, להשלים ולהפריד בין זאטוטיה הנצים, ולאסוף כח לערב שבו יגיע שלמה שלה בהסעה מדימונה . רק מעט מנוחה לוורידה המתנפחים בשוקיה, מחפשת מנוחה אצל פאני שכנתה. לא מקנאה פאני ברבקה, רבקה עקרה ועם כל הקושי במרוץ הבלתי נגמר של עבודה – ילדים-בעל – בית, שמחה פאני בחלקה על הילדים אשר חנן אותה הא-ל.
רבקה בוכה לפאני "מה אני אעשה עם מסעוד שלי, כל היום מסתובב בלי עבודה בלי פרנסה, הכול הולך לערק" ,ופאני ספק מעודדת ספק משתתפת בצערה ממשיכה "כל עוד יש ילדים, הבעל מסתער על כל עבודה ולא בוחל שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל למסעוד שלך, מה יש לו בחיים? , במרוקו הייתה לו חנות, היה לו כבוד, וכאן, מה יש לו? ”.
המילים הישירות חותכות כמו מסמרות בבשרה של רבקה, רבקה יודעת שהדברים הקשים שהיא שומעת נכונים, קשה לרבקה לקבל אותם. רבקה מוזגת תה מהביל לכוסות הזכוכית, ממתקת אותו בכפית אחת לה ושתי כפיות לפאני, ומגישה את הכוס לשכנתה . חם בקיץ של באר-שבע ואין כמו כוס תה מהבילה להפיג במעט את החום. רבקה גומעת לגימה ארוכה ונאנחת .
אולי החום נפוג מעט, החור בלב לא נסגר אף פעם.
אם ימי השבוע היו קשים לרבקה, ערב שבת היה קשה מנשוא, כל הבתים בשכונה מלאו ניחוחות תבשילים לכבוד שבת המלכה. החצרות מלאו בילדים שהחליפו מחלצותיהם לבגדי שבת ויצאו לשחק בגינה הגדולה שממול לדירת השיכון של רבקה. למרות הפצרות של אחיותיה ושכניה ביכרה רבקה לעשות את סעודות השבת במחיצתו של בעלה, ולא להתארח. ממתינה הייתה לשבת אחר הצהריים, שעה שהתכנסו אצלה אחיותיה וגיסתה וכמה מאחיינים הרבים שהיו לה .שעות אלה הסבו לה קורח רוח מרובה . בשעה זו רבקה הייתה נוטלת ממתקים מהצנצנת שעמדה על המדף בקיתון ששימש לה מטבחון, ומחלקת את הסוכרייה לכל ילד .רבקה נושקת כל אחד על לחיו, וממלמלת את הפסוק "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין " או "אחותנו את היי לאלפי רבבה" .

**
מסעוד מהלך ברשות הרבים, לא היה רץ לדרכו כאותם הנוהגים בשיגעון ולא היה כופף קומתו כבעלי חטוטרת, אלא מסתכל היה כלפי מטה כמי שעומד בתפילה, ומהלך בשווה כאדם שהוא טרוד בעסקיו. מחשבות רבות טורדות את רוחו של מסעוד, וזיכרונות מהעבר מציפים את ליבו כמה כבוד חלקו לו במרוקו, כילד, כף רגלו מעולם לא דרכה על הדרך המובילה מבית אביו במלאח לחנות התבלינים שניהל בשוק, משרתו הערבי היה מעמיס אותו על גבו ומוליכו ממקום למקום. כמה מילות ברכה וחנופה מילאו את הסמטה בה שכנה חנותו בשוק עת קרב אליה מפיהם של העובדים הערביים, איך התקבצו לעת המנחה כל סוחרי השוק בבית הכנסת, ופצחו יחד "למנצח על הגיתית לבני קרח מזמור מה ידידות משכנותיך.." .
נזכר מסעוד בשיחות החברים, בחדשות אותן חלקו ביניהם . בימים הטובים שהיו מנת חלקו, וגם בימים קודרים מאלה שהחלו להתענן תכופות גם בצפון אפריקה . כועס היה על עצמו, מדוע בז לכל האנשים שהזהירו אותו כי ימים רעים עתידים לבוא על יהודי מרוקו. לא הועילו להם הפצרותיהם של שליחי המוסד לעלייה, ועמד בעקשנותו להמשיך לפקוד את חנות התבלינים משכבר הימים . איך בבת אחת נשבר מטה לחמו וכבודו. איך נאלץ להיפטר מהחנות בעשירית מכפי שוויה האמתי.
מיישר מסעוד את הז'קט שתלוי על שכמו, סורק את כותנתו, שרבקה שלו כה עמלה לגהץ ולעמלן. אף אם לקחו לו את כל אושרו, את הכבוד לא ייקחו ממנו שהרי "כל תלמיד חכם שיש לו רבב על בגדו חייב מיתה".
נכנס מסעוד למכולת של פנחס. על חזיתה שלט גדול של קריסטל ובצידה הניח פנחס שולחן מפורמייקה ושני כסאות. לוקח מסעוד בקבוק בירה ופנחס מחכה לתשלום. מתיישב מסעוד על הכיסא ואומר לפנחס "תרשום "
ופנחס מתוסכל עונה: "מה תרשום, אתמול אמרת תרשום, שבוע שעבר אמרת תרשום, וממה אני אחיה? " .
משיב לו מסעוד בנחת:” מה אני בורח? מחר נקבל קצבה נשלם לך" . יודע פנחס כי קשה לו למסעוד חברו, ורק כיוון שפאני גיסתו סיפרה לו כמה קשה לרבקה של מסעוד עם השתייה שלו. כעת מצא אמתלה להזכיר לחברו את החוב. לוקח פנחס גם הוא בירה מהמקרר ומתיישב ליד מסעוד. גומאים הם את הבירות שלהם ושותקים.
מסעוד היה מהלך ברחוב, עיניו כבושות בקרקע, מחשבותיו נודדות, איבריו מדולדלים, גופו הרזה מתנודד אילך ואילך לעבר הסמטה הפונה אל ביתו, עיניו שקועות בחוריהן, ידיו תחובות בכיסי חליפתו המהוהה. מתי כבר יגיע הביתה ויסיר מעליו את זוהמת השוק וצחנת הימים הממושכים ללא תכלית.
מהרהר בינו לבין לעצמו, איך יפסע חרש לתוך כתלי ביתו. מקווה שרבקה לא תשים לב אליו. לא תפנה מעיסוקיה ותגיש לו ארוחת צהרים שעליה טרחה בעמל רב מאז יצא.
ציפה שלא יהיה איש בקיתונו העלוב. קיווה שרבקה שלו תבקר אצל פאני חברתה. פוסע במתינות במורד הרחוב, דבר לא בוער לו, אין לו לאן למהר. עוד רגע, יפתח את דלתות ביתו במפתח המונח תחת השטיחון בכניסה. יתלה את הז'קט על המתלה ויסיר את כובעו. יחלוץ את נעליו, ויפנה חרש למקלחת כשהגרביים עדיין לרגליו. יפתח את ברז המים, לא יבזבז רגעים מיותרים עד לבוא המים החמים, יפשוט בקלילות את בגדיו המיוזעים, יתיר את חגורתו וישיל את מכנסיו התלויים עליו כאילו היו אחד מהכבסים שרבקה תולה על החבל.
בשקט ובמתינות יאסוף את בגדיו וישליכם לסל הכביסה. המים החמימים כבר דולפים עליו בדמיונו. הזיעה שהצטברה נאספת אל הביוב עם קצף שמפו ויטלי תכלכל. אין כמו מקלחת מרעננת לברוח מעל הווית העולם ולהשכיח את צרותיו.
הרהורים לחוד ומציאות לחוד.
בפתח ביתו מחכה לו רבקה, תולה בו עיניים מצפות. כואב לו על רבקה. אינו יכול לתת לה פרי בטן. לו לפחות הייתה מציקה לו, אילו לפחות הייתה מטיחה בו את תסכולה, כפי שרחל אמנו הטיחה ביעקב "הבה-לי בנים, ואם-אין מתה אנוכי”. ואז יוכל לענות " התחת אלוהים אנוכי, אשר-מנע ממך, פרי-בטן”.
רבקה שלו, לא מתלוננת, עצב נוראי בעיניה, ואף מילה. השקט שלה מערער את השקט שלו.
בצעדים מהירים פוסע הוא אל תוככי דירתו הזעירה. שם פעמיו אל המקלחת המיוחלת.
פושט בהחלטיות את מקטורנו, ומניחו בזהירות על קולב, ופושט במהירות את בגדיו.
רבקה נסערת, מעודה לא חזתה בבעלה מתנהג בצורה כזו . חשדות מהולים בתהיות עולים וצפים בראשה. מה היה לו למסעוד שלה? יודעת היא כי הוא מדוכדך, ואינו מוצא עבודה מכובדת. הכבוד שהיה מנת חלקו במרוקו גז ונעלם, דעתה לא הייתה נוחה מהטיפה המרה שבה היה מטביע יגונו, המאחיה שכה שימחה אותה הייתה לצנינים בעיניה . וכרס הבירה שהתפיח לא הייתה לרוחה, אהבה את גופו הרזה, אך השלימה עם כך, אך מה זאת היה לו עתה. האם יש לו אישה אחרת בחייו? האם בשל כך ממהר להסיר מעצמו שאריות של ניחוח אישה זרה?
ממהרת להיכנס לביתה, עוקבת מרחוק איך מסעוד שלה פושט בגדיו. מתחבטת בליבה מה לומר לו.
המים זורמים על גופו, מסעוד מתמכר להרגשה הצוננת שעוטפת אותו, הברז הדולף מתיז צרורות ונתזים מעבר לווילון הפלסטי הזול. אך מסעוד לא שת לבו לכך. רסיסי מים וטיפות זעירות נערמות על כתפיו קרקפתו ולחייו, ואט אט החל מרגיש איך כוחו חוזר אליו. המוח שלו כעת נקי ממחשבות.
רבקה מביטה איך מסעוד שלה מתמכר למים. ומייחלת למעט שקט במוחה. המחשבות מטריפות את ראשה רצוא ושוב. השלווה הנסוכה על פניו של מסעוד שלה מוציאה אותה מדעתה.
היא אוהבת אותו, זוכרת לו חסדי נעורים. אינה מבינה איך כרס הבירה נהייתה כה זרה לה.
הזהו מסעוד שלי? אני ריקם הלכתי וריקם שבתי. יצאתי ממרוקו עקרה, קיוויתי וציפיתי שאוויר של ארץ ישראל יעשה בגופי פלאות, ניסים אינם קורים. פרי בטן לא זכיתי. התנחמתי בבנים ובבנות של אחיי ואחיותיי. ומסעוד? האם מסתפק באהבתנו?
שאלות ותהיות, כאב ראש טורדני, בלהט של רגע ממהרת לסל הכביסה, אוחזת בטירוף בבגדים המיוזעים שלפני רגע קט פשט מסעוד שלה. מריחה, מחפשת על בגדיו שאריות של חיים אחרים.
ואז קורסת, על מקומה, מתיישבת על רצפת המקלחת, ראשה בין ברכיה, ידיה עוטפות את הברכיים וממררת בבכי.
טפטופי רסיסי המים על פניו נבלעים בבכייה חרישית, מסעוד מסבן את גופו בליפה, מחדש בזרמי דם חדשים פיסה אחר פיסה מגופו הצמא לרוויה. בכי חנוק, גווע ומבליח מדי פעם גניחה מעומק הלב. הוא מגביר את זרם המים, ומחכה לשטיפה האחרונה, ושוב מבליח הקול המוזר הזה. חרש חרש מסיט את הווילון, ומגלה טפח ואת רבקה שלו מייבבת על הרצפה הרטובה.
אוספת רבקה את עצמה ואת יגונה, והולכת למצוא ניחומים אצל השכנה. לא אצל פאני הפטפטנית, גם אין דעתה למצוא נחמה באחת משכנותיה שרואות בכל צרה "מכ'תוב" . רוצה היא בניחומים מגברת הופמן. אוהבת את החיוניות שלה, את היכולת של האישה הקטנה הזו, להעמיס על כתפיה הדלות צרות בזו אחר זו ולהמשיך לנהל את חייה ללא תלייתו בגורל, ולא שגברת הופמן אינה אמונה על אמונות טפלות שרווחו בעיירת הולדתה. זוכרת את אמא שלה גוערת בה כל אימת שניסתה לתפור בגד שנקרע על גופה, רק תכריכים תופרים על הגוף, לפחות שימי חוט אדום על שפתותיך, או כיצד מנעה ממנה להלביש את אחיה בארבע ידיים. לכל אמונה ומעשייה הייתה סיבה ראויה ומנומקת, אבל גברת הופמן לא שעתה לכל זוטות אלה. מוראות המחנות ועליבות החיים הביאו את גברת הופמן לסמוך רק על חושיה.
גב' הופמן, למרות השתייכותה לעדה החרדית, לא גילחה את ראשה, ומטפחת צבעונית כיסתה באופן חלקי את ראשה, וזרועותיה היו גלויות, מארחת היא היום את מפגש השכונתי של חבריה וחברותיה למשחק הקלפים קנסטה, תוהה בליבה מה הביא את רבקה למחיצתה.
ידיה פושטות על חבלי הכביסה ודולות ממנו כבסים שיבשו, וסל הכביסה אט אט עולה על גדותיו.

רבקה עוזרת לגברת הופמן לשאת את סל הכביסה, ומיד מתיישבת לקפל את הכבסים. גברת הופמן מציעה לרבקה את עוגת השמרים מפרג, עליה תפארתה, ולמרות ניסיונות הנימוסים לא עולה בידה של רבקה להתגבר על תאוותה לפרוסת עוגה שממתקת את צערה.
מה היה לך – שואלת גברת הופמן תוך שהיא מגישה לרבקה את העוגה עם כוס קפה בחלב.
זה מסעוד – עונה רבקה, קשה לי עם שתיקותיו! אינו מדבר. נמאס לי . לא מקבלת את הגורל הזה, רוצה ילדים, לא מקבלת שזה הגורל שנגזר עלי.
צריך הרבה תפילות – מנסה גברת הופמן לנחמה.
גם את? – גוערת בה רבקה, וגברת הופמן מחייכת במבוכה.
עוד כמה שעות יבואו החברים למשחק הקלפים, שם תהא גברת הופמן משוחררת מכל דאגה.
-על מה אתם מדברים במשחק? – מתעניינת רבקה.
– לא מדברים, שותקים! – עונה גברת הופמן. ונגוזה תקוותה של רבקה למצוא כאן ישועה.
לא תמיד דעתה של החברה לשיחת בטלה או לארח שכנה, דעתה נתונה לצרותיה. חומלת על רבקה ואין ביכולתה לעזור לה. חוזרת גברת הופמן לעיסוקיה. ועורכת את השולחן מפורמייקה עם מפת לבד, מניחה עליה את קוביות הרמי, ואת טבלאות המשחק .
הולכת רבקה לביתה, ומהרהרת, אחותה מרים נשואה לבנימין האשכנזי, מעולם לא הבינה איך מסוגלת אחותה לגשר על הפער, איך היא חיה עם מי שאינו "ד'ילנה". ואיך דווקא אחותה הקטנה, זו שתמיד בזו לה מצליחה כל כך.
מרגישה היא בודדה כל כך, כמו על אי בודד, ותמונתה שלה משתקפת לה מן המים.
אי מסעוד שלה, אי הם אלפי רבבה?