"כשהדשא מפסיק לרקוד", מאת דניאל בהר, זכה במקום ה-1 בפרס עינת 2016 ומתפרסם בשיתוף עם האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ומשפחתה של עינת פלג ז"ל

ב-20 לאוקטובר 2016 הוכרזו הזוכים והזוכות בתחרות הסיפורים הקצרים, "פרס עינת" לשנת 2016. כבכל שנה מ-2005, התחרות התקיימה בשיתוף פעולה עם פסטיבל אייקון ונושא הסיפורים שבתחרות היה כנושא הפסטיבל השנה – משחקים. במסגרת שאיפתנו להעניק במה לקולות חדשים ומרגשים ולעודד סופרות/ים בתחילת דרכן/ם, חברנו השנה לתחרות, ואנחנו שמחים להביא לכם את הסיפורים הזוכים. עם סיפור זה כמעט וסיימנו את מרתון הסיפורים הזוכים בתחרות, אותם ערכנו ופרסמנו להנאתכם. כעת נותר רק הזוכה במקום הראשון במסלול הנוער של פרס עינת.במהלך השבועות הקרובים נפרסם בהדרגה את ששת הסיפורים, להנאתכם/ן.

"כשהדשא מפסיק לרקוד", סיפורו של דניאל בהר, זכה במקום הראשון במסלול הכללי. לדברי השופטים, זהו "סיפור מותח, מהיר ומתגלגל, שמשחק היטב עם הקושי שניצב מול גיבור-על להתמודד עם האחריות הגדולה המגיעה עם הכוח הגדול."

קריאה נעימה!

* * *

בחדר תת-קרקעי, באור הקלוש, איש ממושקף רוכן מעל שולחן ומחבר חוטי חשמל לחומר נפץ. כלי העבודה שלו מפיקים מקצב מתכתי, עליו מתנגנות הנשימות של ארבעת השומרים שעומדים סביבו. פני כל אחד מהשומרים לכיוון אחר והם שולחים את זרועותיהם קדימה, מעלה ומטה, במרץ וללא הפסקה. בכפות ידיהם הם לשים את האוויר הריק כמו אופים.
זוהי משמרת השומרים השלישית שעושה זאת. כל משמרת – שעה.
המומחה לחומרי הנפץ מתקשה לנשום בחום הסמיך של החדר, ומנגב את אגלי הזיעה מפניו כדי שלא יטפטפו על המטען. למרות שריח הזיעה של השומרים סביבו גורם לו לרצות להקיא, הוא משתדל להתעלם מהניחוחות. הוא יודע שזה נחוץ, שהוא מוגן כאן ביניהם. גם אם הוא יגיע, הם מוכנים. לא שהוא מאמין לשמועות, כמובן.
הוא מחבר חוט אחרון, והאור בצד המטען מהבהב. השומר מימינו עוצר את מלאכת הגישוש ומביא לו מזוודה חומה. הוא פותח את המכסה הכבד שלה בתנופה, מניח את המטען במרכזה בזהירות, ונועל אותה.
המומחה משחרר אנחת רווחה. סוף סוף, אחרי עשרות הסיכולים בחודשים האחרונים, הם יצליחו להוציא את זה לפועל.
קול מכה של עור בעור נבלע בתוך זעקת תדהמה של אחד השומרים. הוא לכד בידו המגששת זרוע של אדם אחר שלא היה בחדר עד לאותו הרגע. שלושת השומרים האחרים והחבלן שולפים אקדחים ומכוונים לכיוון הפולש, אך הוא נעלם באותה פתאומיות בה הגיע, יחד עם השומר שלכד את ידו.
"מאחוריכם."
הארבעה מסתובבים ויורים, אך כשהם לוחצים על ההדק, האקדחים שלהם נעלמים. המומחה מרגיש מכה חזקה במצחו, והאקדח שלו, מרוקן מכדורים, מחליק מראשו.
מולו עומד האיש ומחכך את ידיו זו בזו. לידו השומר הנעלם, יושב על הרצפה בתנוחה מגושמת. פניו חסרות ההבעה פונות אליהם. וכך גם גבו. זרם דק של דם מטפטף מפיו הפעור.
ידיו הריקות של המומחה נשלחות אל פיו. ארוחת הצהריים שלו מאיימת לחזור אל אוויר העולם.
האיש הרזה דוחף קלות את השומר המדמם עם רגלו, וזה נופל הצידה כמו בובת סמרטוטים. "למה שלא תסתדרו במרווחים שווים ליד הקיר ונוכל להתקדם?"
"איך–" המומחה מתחיל לשאול, אך גופו מתקשה בפתאומיות כאילו רכבת התנגשה בו. לאחר שבריר שנייה הלחץ חולף. כאשר הוא מתעשת, הוא מוצא עצמו מספר צעדים אחורה, צמוד לקיר, ליד שלושת השומרים הנותרים ששוגרו גם הם לשם. הוא רוצה לצעוק, אבל ריאותיו ההמומות לא מצליחות להוציא את האוויר הדרוש. הוא מרים ידיים למעלה, וכך גם שלושת השומרים שלידו.
האיש נראה מרוצה. "פיגוע לא יהיה פה היום, בני זונות."
הוא לא לבוש במדי צה"ל, כפי שהמומחה לחומרי הנפץ היה מצפה, אלא מכנסי ג'ינס פשוטים וחולצת טי-שרט שהייתה לבנה קודם, אך כעת הייתה מנוקדת טיפות דם.
האיש מחייך. הוא שר. "במיטה אחת, לא כל כך גדולה, ארבעה שובבים – טרה-לה-לה-לה-לה."
עיניו נוצצות בברק ילדותי, כאילו הוא מחכה למחיאות כפיים. "הגיע הזמן לשחק משחק קטן!" האיש אומר, והולך מצד לצד, כמו מפקד מול צוות חיילים. הקול שלו עולה ומתגבר. "לא תאמינו מה הבאתי היום!"
הוא שם יד בכיס, ונובר בו. "אה כן, כיס שני, כיס שני." הוא מוציא סביבון ועובר ביניהם, מציג אותו בסבלנות לכל אחד. כשהוא מגיע למומחה הוא דוחף את הצעצוע לתוך פניו. ריח פלסטיק זול ממלא את נחיריו. "תראו איזה יופי!"
מזווית העין, החבלן רואה שהאותיות הרגילות של הסביבון – נ', ג', ה', פ' – נמחקו בגסות עם טוש לורד אדום. עליהן, בטוש מוזהב דק ובמיומנות קליגרפית שלא הולמת את הקשקוש תחתן, כתובות הספרות אחד עד ארבע.
"וזה בדיוק מתאים לכמות." האיש אומר, וסופר את פאות הסביבון. עם כל מספר שהוא מונה, הוא מצביע על אחד מהגברים הצמודים לקיר. הדם אוזל מפניהם עם כל ספרה.
"בבקשה…" המומחה ממלמל בקול חלש.
האיש מחייך. חיוכו כה רחב שנדמה כי אם ימתח את שפתיו עוד קצת, יחתוך את פניו לחצי. "כן, כן, אתה צודק. צריך למהר. הנה זה בא." הוא מדלג מעל גופתו המדממת של השומר המת, ומניח את הסביבון במרכז השולחן, ליד מטען החבלה. המומחה מתבונן באימה בידיו המוכתמות בדם מסובבות בעדינות את הסביבון.
הוא רוכן מעל השולחן, מסתיר בגופו את הסביבון. "רוצים לדעת מה יצא?" הוא אומר ומצחקק.
השומר הימני ביותר פורץ בבכי. השניים האחרים לבנים כל כך שפניהם כמעט נבלעים בקיר, ואחד מהם לוחש תפילה לאלוהים. המומחה מתנשם בכבדות. הוא מביט שמאלה אל הדלת. אם ירוץ עכשיו, הוא חושב, אולי האיש לא ישים לב. הוא מנסה לזוז, אך הפחד מקפיא אותו.
"אם ביקשתם כל כך יפה." הוא מכחכח בגרונו, ובקול שקט, אומר: "ארבע."
השומר הימני ביותר נופל על ברכיו. "לא, אל תהרוג אותי… אני מתחנן, יש לי משפחה."
"לא!" האיש מנחית אגרוף על השולחן. מטען החבלה מתנדנד על קצה השולחן, אך מתייצב בלי ליפול. "למה אני תמיד מתעכב? למה אני אף פעם לא מסיים את זה לפני?" עכשיו הוא רוקע ברגליו על רצפת הבטון. "למה, למה, למה?"
הוא נעצר, נושם עמוק מהאף ועוצם עיניים. הוא צוחק. "שיקרתי לכם. המספר של הסביבון זה לא המספר של מי שהולך למות היום." ידיו נפרסות לצדדים, כאילו הוא מחכה לחיבוק קבוצתי.
"זה כמה אנשים הולכים למות."
המומחה מזנק אל היציאה. ידו מספיקה לאחוז בידית הדלת, כששתי ידיים אוחזות בראשו והעולם נבלע בחשיכה.
* * *
הכפר הבוער יורק להבות שמלקקות את הירח. העשן שחג סביב הלהבות עולה אף יותר גבוה, ומכבה את הכוכבים אחד אחרי השני. ריח של נייר שרוף גולש בין הגבעות ומבריח את כל היתושים שבדיוק התעוררו.
מול נוף הבלהות, עומדת אישה גבוהה בחליפה. היא נמצאת מטרים ספורים מקו הגבול, על יד מגדל שמירה, מוקפת באבטחה כבדה. כשהריח מגיעה אליה, היא סותמת את אפה בגועל. היא מבינה שמחר לא תוכל ללבוש את אותה חליפה.
"כבה את זה. זה מספיק." היא אומרת לעוזר שלה. הווידאו שהתנגן בטאבלט קופא על תמונה ובה חמש גופות מפוזרות על הרצפה. הם נראים לה כמו ילדי גן מסויטים, שנרדמו באמצע שעת משחק. בקצה המסך, היא רואה את הלהבות מהכפר פורצות אל תוך המחסן התת-קרקעי.
שרת הביטחון בוהה בתמונה, בזמן שחיילים רצים מסביב ומתארגנים לקליטה. העוזר שלה נאנח כל כמה שניות. הוא תמיד עושה את זה כשיש לו משהו להגיד.
"מה, מתן?"
הוא נאנח שוב.
"מה אתה רוצה, מתן?"
הוא מנגב את עיניו, שדומעות מהעשן שהרוח נשאה לכיוונם. "הוא שרף את כל הכפר. הסתכלתי עליו בפגישה האחרונה שלו אצלנו. הוא מאבד את זה."
היא מסתכלת על הטאבלט שבידיו. המסך כבר כבוי, אבל צל חיוור של התמונה האחרונה עדיין מרחף מעליו בדמיונה. "אנחנו ביקשנו ממנו לטפל בכמה בתים. הוא פשוט… רצה עוד. אין דבר. הוא פינה את כל האזרחים לפאתי הכפר. אף אזרח לא נפגע."
"עדיין. הוא שרף כפר. סתם, בלי סיבה. את לא חושבת שזה… יוצא מכלל שליטה? עניין המשחקים הזה?"
"לא!" היא עונה, צועקת למרות שלא התכוונה. היא מנמיכה את הטון. "המבצע הצליח, המטרות נוטרלו. זה מה שמשנה."
היא פוקדת עליו ללכת לסדר את המסמכים שלה לקראת הישיבה עם הקבינט. מעבר לדמותו המתרחקת היא רואה שני פסי אור דקים מתרחבים. הרכב עובר בשער החלוד וחונה בתוך ענן אבק שעולה ומתחבר לעשן שעולה מהכפר. חמישה לוחמי סיירת יוצאים החוצה, ופורקים ציוד מהרכב.
המפקד שלהם ניגש אליה. "גבירתי השרה, המודיעין צפה הגעה שלו, אבל לא היה להם יותר מזה. התגבורת שלהם הגיעה רק אחרי שחצי כפר היה בלהבות."
היא מהנהנת. "והוא לא חזר אתכם, אני רואה."
"הוא כבר פה."
הוא עומד לידה, כאילו היה שם תמיד. כתמי הדם שעל גופו מושכים אליו זוג חובשים. "לא שלי," הוא ממלמל. הוא מדדה הצידה ומתיישב בגבו אליה על סלע גדול שבוקע מהדשא כמו אגודל מעוות. כל האנרגיה שראתה אצלו בסרטון נעלמה, כמו בלון מחורר.
היא מתקרבת אליו ומכחכחת בגרונה כדי לסלק מריאותיה את העשן ששאפה, או אולי כדי למשוך את תשומת ליבו. גבו מואר באור הלהבות שבאופק, ורק עיניו נוצצות מתוך פניו החשוכים. הוא לא מביט בה חזרה.
"עשית דברים גדולים הלילה. אני יודעת שאתה רגיל למחמאות שלי כבר, אבל כל אזרחי המדינה, גם אם הם לא יודעים את זה, מודים לך."
הוא לא מגיב. היא מכחכחת בגרונה שוב. הוא צורב עדיין. "בזכותך מאות ילדים יכולים לישון בשקט הלילה. בזכותך לא חיכתה להם מחר בבוקר פצצה בבית ספר. בזכותך כבר כמעט שנה אין להם פצצות בשום מקום."
היא מתקרבת אליו, ותופחת על שכמו. באותו הרגע נשמע לפתע פיצוץ מרוחק מעבר לקו הגבול. גופו של האיש נדרך כמו קפיץ. היא לא בטוחה אם הוא מגיב למגעה או לרעש הנפץ.
היא מרחיקה את ידה מגבו, ולאט לאט הוא משתחרר בחזרה.
"ראית?" הוא שואל, בלחישה של קומקום רותח. "אהבת את המשחק?"
היא לא מבינה איך, כשברור שכל האדרנלין אזל מגופו, הוא עדיין נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. "לא חייבים לדבר על זה."
הוא מסתובב אליה. פניו באור עכשיו, והיא רואה שהן מכווצות בהבעה מבעיתה. "סביבון!" הוא מסנן מבעד לשיניו שנושכות את שפתו תחתונה. דם נוזל ביניהן. "איך עוד לא עשיתי סביבון, אה? והשיר, תודי שזאת הברקה!"
מבטיהם נפגשים, והיא מסיטה את עיניה מפניו מיד. היא מרגישה כאילו ראתה דרכן פגר דרוס.
"והשריפה." הוא ממשיך. "בזבזתי שלוש קופסאות גפרורים עד שהחצר הראשונה התחילה להישרף."
"די." היא אומרת. "נגמר הערב. אתה יכול ללכת הביתה. המסוק מחכה לך בבסיס. הנוהל הקבוע: איכילוב, והביתה."
היא מסתובבת כדי ללכת, אך קול צעקה מרחוק גורם לה לעצור. מתן מגיע בריצה. "מיכל דלק בכניסה לכפר התפוצץ! שלושה הרוגים, עשרות פצועים. ראש הפיקוד קורא לך." הוא חולף על פניהם ורץ לכיוון הגדר.
הוא כבר לא יושב על הסלע. הוא מחליק למטה כמו תינוק מגודל על מגלשה. הוא בוכה.
"קום." היא פוקדת. "צריך ללכת."
היא מתכופפת אליו. הפנים שלו צפות בתוך שלולית של דמעות ובוץ. "מה יש לך?"
"הם לא היו צריכים למות."
"אתה לא יכול להציל את כולם, זה לא–"
"זה כן!" הוא חובט את ראשו באדמה, ומשפריץ על המכנסיים שלה טיפות בוץ. "אני יכול לעצור את הזמן, אני יכול להציל את כולם, אני יכול להעביר שנה שלמה בשנייה שלך, אני יכול להציל כל ילד מסכן ממומביי ועד פאקינג לונדון!"
"אתה רק בן אדם. אף אחד לא מצפה ממך להציל את כולם."
"אבל אני משתגע!" הוא צועק, ומכה באגרופיו באדמה. "אני מתחרפן!"
"ולכן יש לך את המשחקים שלך," היא מנערת את מכנסיה. הלכלוך לא יורד.
הוא עוצם עיניים. הדם ניגר מפיו לתוך השלולית שמקיפה את ראשו. "אבל אין להם סוף,"
עיניו נפקחות. "אין להם סוף." הוא אומר שוב, וגופו המכווץ נעשה רפוי. הוא מפסיק לבכות ומתיישב.
היא רואה על פניו שהוא מתכנן משהו ופותחת את פיה לבקש ממנו שלא יעשה צעד פזיז.
ואז הכול מפסיק לזוז.
הוא רואה את הפה שלה, מילים קפואות עצורות בתוכו. הוא רואה את הרכב שבדיוק עצר בסוף העלייה ומרגיש שהדשא שתחתיו הפסיק לרקוד עם הרוח. גם התופת באופק נעצרה. הלהבות כבר לא פולטות עשן והעשן כבר לא מאכיל להבות. בשולי הדממה שלהם מנצנצים כוכבים וירח.
אנשים טובים לא מתים עכשיו. גם לא צריך להרוג אנשים רעים.
הוא נשכב לאחור ונרדם.