"היצירה רוצה להיווצר, והיא רוצה להיווצר דרככם," גורסת שליזבת גילברט ומזמינה אתכם/ן למסע על תוך היצירה. אנחנו שמחים להציע לכם טעימת קריאה

 

דוגרי? אני לא בעניין של כל מיני ספרי הדרכה והעצמה עצמית. בדרך כלל, הם מעצימים בעיקר את חשבון הבנק של מי שכתב אותם. דברים יפים מאוד בתיאוריה, אבל כאשר זה מגיע למציאות, זה תמיד יותר מורכב. כמו כן, דברים שרלוונטיים עבור אנשים בארה"ב, או באירופה, ממש לא רלוונטיים עבור ישראלה ישראלי מישראל. אבל "קסם גדול", ספרה של אליזבת גילברט, שונה לטעמי, כיוון שהוא מעודד יצירה. הוא לא מבטיח לכם פרארי ולא מבקש שתמכרו אותה אם יש לכם אחת. הוא לא מבטיח לכם הרים של כסף ופרישה מוקדמת, או גורם לכם להרגיש שאתם לא בסדר אם אתם דווקא ה"אבא עני", או אם אתם לא יודעים "לכתוב רב-מכר עכשיו, שאל אותי כיצד". מה שהוא כן מציע, זה השראה ועידוד ואלו דברים שאני כבר יכול להזדהות אתם.

ב"קסם גדול", גילברט בוחנת את עצמה ואת תהליך היצירה שלה, ומציגה את תובנותיה לגבי הדבר החמקמק הזה שנקרא השראה. כמו כן, היא מזמינה את קוראיה לאמץ אל לבם את היצירתיות שבהם ולהרפות מסבל ומפחדים משתקים ומיותרים. חשוב מכול, היא מציע דרכים להתמודדות עם הפחדים הללו, כמו גם גישות, תפיסות והרגלים שיכולים לסייע להם לחיות חיים יצירתיים ככל הניתן.

למען הסר הספק – הספר אינו מתמקד בכתיבה בלבד. אבל הוא מתייחס אליה לא מעט ורלוונטי ברובו, גם כשהוא מדבר על דברים כגון ליצור אמנות, או דברים מופשטים יותר, כמו לממש חלומות, או לשפר את איכות החיים באמצעות יצירתיות, פליאה ושמחה.

 

קצת על המחברת

אליזבת גילברט היא מחברת רב־המכר, "לאכול, להתפלל, לאהובֿ", שנמכר ביותר משבעה מיליון עותקים ואף עוּבּד לסרט מצליח. ספריה בתרגום לעברית ראו אור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן, ביניהם "להתחתן", "גברים קשוחים", "לירות בציפורים" ו"חותמם של הדברים כולם".

קריאה נעימה!

* * *

אומץ

אוצר חבוי

הָיֹה היה פעם אדם בשם ג׳ק גילברט, שלא היה קרוב משפחה שלי — לצערי הרב.

ג׳ק גילברט היה משורר דגול, אבל אל תטרידו את עצמכם אם מעולם לא שמעתם עליו. זאת לא אשמתכם. מעולם לא עניין אותו שישמעו עליו. אבל אני שמעתי עליו ואהבתי אותו אהבת נפש ממרחק של כבוד, ואני רוצה לספר לכם עליו עכשיו.

ג׳ק גילברט נולד בפיטסבורג ב־1925 וגדל בלב כל העשן, הרעש והפעילות התעשייתית של העיר הזאת. בצעירותו הוא עבד במפעלים ובבתי חרושת לפלדה, אבל מגיל צעיר נמלא תחושת שליחות לכתוב שירה. הוא נענה לשליחות הזאת ללא היסוס. הוא הפך למשורר כפי שאנשים אחרים הופכים לנזירים: כהגשמה אמונית, כמעשה של אהבה וכמחויבות לכל החיים לחפש אחר החסד וההתעלות. אני חושבת שזאת דרך מצוינת להפוך למשורר. או, למען האמת, להפוך לכל דבר כל עוד זה נוגע לכם ללב ומעורר בכם חיים.

ג׳ק היה יכול להתפרסם, אבל הוא לא היה מעוניין בזה. היו לו הכישרון והכריזמה הנחוצים לשם התהילה, אך שום עניין בה. אוסף השירה הראשון שלו, שיצא לאור ב־1962, זכה בפרס המשוררים הצעירים היוקרתי של אוניברסיטת ייל והיה מועמד לפרס פוליצר. הוא שבה את לב הקוראים והמבקרים כאחד, הישג לא פשוט עבור משורר בעולמנו המודרני. היה בו משהו שמשך אנשים והקסים אותם. הוא היה נאה, חדור להט, סקסי, מבריק על הבמה. הוא היה מגנט לנשים ואליל לגברים. צילמו אותו ל״ווג״, ובתצלומים הוא נראה נאה ורומנטי. אנשים השתגעו עליו. הוא היה יכול להיות כוכב רוק.

אבל הוא נעלם. הוא לא רצה שכל המהומה הזאת תסיח את דעתו. בשלב מאוחר יותר בחייו הוא דיווח שהתהילה שיעממה אותו — לא משום שהיתה לא מוסרית או משחיתה, אלא פשוט מכיוון שלא השתנתה מיום ליום. הוא חיפש משהו עשיר יותר, ממשי יותר, מגוון יותר. אז הוא נעלם. הוא עבר לגור באירופה ונשאר שם עשרים שנה. הוא התגורר זמן־מה באיטליה, זמן־מה בדנמרק, אבל רוב הזמן גר בבקתת רועים על ראש הר ביוון. שם הוא הירהר במסתורין הנצחי, צפה באור המשתנה וכתב את השירים שלו בפרטיות. היו לו סיפורי האהבה שלו, המכשולים שלו, הניצחונות שלו. הוא היה מאושר. הוא הסתדר איכשהו, התפרנס מפה ומשם. הוא הסתפק במועט. הוא הניח לשמו להישכח.

לאחר שני עשורים חזר ג׳ק גילברט והופיע, והוציא לאור אוסף שירים שני. ושוב, העולם הספרותי התאהב בו. ושוב, הוא היה יכול להיות מפורסם. ושוב, הוא נעלם — הפעם למשך עשור. זה יישאר הדפוס הקבוע שלו: התבודדות, ולאחריה פרסום של משהו אלוהי, ולאחריו שוב התבודדות. הוא דמה לסחלב נדיר שפורח רק פעם בשנים רבות. הוא לא השקיע ביחסי ציבור מכל סוג שהוא. (באחד הראיונות הנדירים איתו נשאל גילברט כיצד, לדעתו, השפיע הניתוק שלו מעולם ההוצאה לאור על הקריירה שלו. הוא צחק ואמר: ״אני מניח שבאופן קטלני.״)

הסיבה היחידה לכך ששמעתי על ג׳ק גילברט היא שבשלב מאוחר בחייו הוא חזר לאמריקה והסכים — ממניעים שלעולם לא אדע מה היו — ללמד שירה במשרה זמנית במחלקה לכתיבה יוצרת של אוניברסיטת טנסי בנוקסוויל. בשנה שלאחר מכן, 2005, אני קיבלתי במקרה את אותה משרה. (בקמפוס התחילו לכנות אותה בצחוק ״קתדרת גילברט״.) מצאתי את הספרים של ג׳ק גילברט במשרד שלי — המשרד שהיה פעם שלו. התחושה היתה כאילו החדר עדיין חמים מנוכחותו. קראתי את השירים והתפעמתי מההדר שלהם ומכמה שהכתיבה שלו הזכירה לי את ויטמן. (״עלינו להעז לשמוח״, הוא כתב. ״עלינו להתעקש על שמחתנו בכבשן המייאש של העולם הזה״.)

לו ולי היה אותו שם משפחה, עבדנו באותה משרה, לימדנו רבים מאותם סטודנטים, ועכשיו הייתי מאוהבת במילים שלו; באופן טבעי נמלאתי סקרנות עמוקה בנוגע אליו. התחלתי לשאול אנשים: מי הוא ג׳ק גילברט?

סטודנטים אמרו לי שהוא האדם יוצא הדופן ביותר שנתקלו בו מימיהם. נראה שהוא לא לחלוטין בן העולם הזה, כך אמרו. נראה שהוא חי במצב של פליאה מתמדת, והוא עודד אותם לעשות כמותו. הוא לא ממש לימד אותם כיצד לכתוב שירה, כך אמרו, אלא מדוע: בגלל השמחה. בגלל השמחה העיקשת. הוא אמר להם שעליהם לחיות חיים יצירתיים ככל האפשר כאמצעי להיאבק בכבשן המייאש של העולם הזה.

ואולם יותר מכול הוא ביקש מתלמידיו להיות אמיצים. ללא אומץ, כך לימד אותם, לעולם לא יוכלו להגשים את הפוטנציאל האדיר של יכולותיהם. ללא אומץ הם לעולם לא יכירו את העולם באופן המלא והראוי שהוא משתוקק להיות מוכר בו. ללא אומץ יישארו חייהם מצומצמים — מצומצמים בהרבה מכפי שהם רוצים כנראה שיהיו.

מעולם לא פגשתי את ג׳ק גילברט אישית, ועכשיו הוא איננו — הוא מת בשנת 2012. אני מניחה שהייתי יכולה להטיל על עצמי משימה אישית לחפש אותו כשעוד היה בחיים, אבל מעולם לא באמת רציתי בזה. (הניסיון לימד אותי להיזהר מפגישות אישיות עם הגיבורים שלי; זה עלול להיות מאכזב להחריד.) וממילא די מצא חן בעיני האופן שבו הוא חי בדמיוני כנוכחות אדירה ורבת־עוצמה, שנבנתה מהשירים שלו ומהסיפורים ששמעתי עליו. אז החלטתי להכיר אותו רק באופן הזה — דרך הדמיון שלי. ושם הוא נשאר עבורי עד עצם היום הזה: עדיין בחיים בתוכי, מופנם לחלוטין, כמעט כאילו חלמתי אותו.

אבל לעולם לא אשכח את מה שג׳ק גילברט האמיתי אמר לאדם אחר — למישהי בשר ודם, סטודנטית ביישנית מאוניברסיטת טנסי. האישה הצעירה הזאת סיפרה לי שאחר צהריים אחד, אחרי שיעור השירה שלו, לקח אותה ג׳ק הצידה. הוא החמיא לה על יצירתה, ואז שאל מה היא רוצה לעשות בחייה. היא הודתה בהיסוס שאולי היא רוצה להיות כותבת.

הוא חייך אל הבחורה בחמלה אין־סופית ואמר: ״יש לך האומץ? יש לך האומץ לבטא את היצירתיות הזאת? האוצרות החבויים בתוכך מקווים שתאמרי כן.״

 

חיים יצירתיים — ההגדרה

אני מאמינה שזאת השאלה המרכזית שחיים יצירתיים באשר הם מתמצים בה: האם יש לכם האומץ לבטא את האוצרות החבויים בתוככם?

תראו, אני לא יודעת מה מסתתר בתוככם. אין לי דרך לדעת דבר כזה. ייתכן שאתם עצמכם בקושי יודעים, אם כי יש לי הרגשה שכבר זכיתם בהצצות קטנות. אני לא יודעת מה היכולות שלכם, השאיפות שלכם, הכמיהות שלכם, הכישרונות החבויים שלכם. אבל אין ספק שמשהו נפלא ממתין בתוככם. אני אומרת את זה בוודאות מוחלטת, כי אני מאמינה שכל אחד מאיתנו הוא מאגר מהלֵך של אוצרות חבויים. אני מאמינה שזה אחד התכסיסים העתיקים והנדיבים ביותר שהיקום מפעיל עלינו, בני האדם, לבידורו שלו ולבידורנו: היקום טומן אבני חן משונות עמוק בתוך כל אחד מאיתנו, ואז מחכה לראות אם נמצא אותן.

המצוד לחשיפת אבני החן הללו — משמעו חיים יצירתיים.

האומץ לצאת למצוד הזה מלכתחילה — הוא שמבחין בין קיום שגרתי לקיום קסום.

התוצאה של המצוד הזה, שלעתים קרובות היא מפתיעה מאוד — לה אני קוראת ״קסם גדול״.

 

קיום מועצם

כשאני מדברת כאן על ״חיים יצירתיים״, חשוב להבין שאני לא בהכרח מתכוונת לחיים שמוקדשים לאמנות באופן מקצועי או בלעדי. אני לא אומרת שאתם חייבים להפוך למשוררים שגרים על פסגת הר ביוון, או להופיע ב״קרנגי הול״, או לזכות בפרס ״דקל הזהב״ בפסטיבל הסרטים בקאן. (אבל אם אתם רוצים לנסות משהו מאלה, קדימה, לכו על זה. אני אוהבת לצפות באנשים שמנסים בגדול.) לא, כשאני מדברת על ״חיים יצירתיים״, אני מתכוונת למשהו מקיף יותר. אני מדברת על חיים שהסקרנות מניעה אותם יותר מאשר הפחד.

אחת הדוגמאות המגניבות ביותר לחיים יצירתיים, שנתקלתי בהן בשנים האחרונות, היא חברתי סוזן, שלמדה להחליק על הקרח בגיל ארבעים. ליתר דיוק, היא כבר ידעה להחליק. היא השתתפה בתחרויות החלקה על הקרח בילדותה, ותמיד אהבה את זה, אבל פרשה מהספורט בגיל הנעורים כי התברר שהיא לא מספיק מוכשרת להיות אלופה. (אח, גיל ההתבגרות הנפלא — כאשר ה״מוכשרים״ מופרדים רשמית מהעדר, כך שכל נטל החלומות היצירתיים של החברה מונח על כתפיהן הצרות של כמה נשמות נבחרות, ואילו כל האחרים נידונים לקיום שגרתי ונטול השראה! יופי של שיטה…)

במשך רבע המאה שחלפה מאז, חברתי סוזן לא החליקה. למה לטרוח אם את לא יכולה להיות הטובה ביותר?! ואז מלאו לה ארבעים. היא היתה חסרת מרץ. היא היתה חסרת מנוחה. היא הרגישה משעממת וכבדה. היא הסתכלה קצת פנימה, כפי שאדם עושה בימי ההולדת המשמעותיים. היא שאלה את עצמה מתי היתה הפעם האחרונה שהרגישה באמת קלילה, מאושרת וגם — כן — יצירתית. לתדהמתה, היא הבינה שעברו עשורים מאז הרגישה ככה. למעשה, הפעם האחרונה שחוותה תחושות כאלה היתה כנערה, כשעדיין החליקה על הקרח. היא נחרדה לגלות שמנעה מעצמה את העיסוק מרומם הנפש הזה במשך זמן כה רב, והיתה סקרנית לבדוק אם עדיין תאהב אותו.

אז היא הלכה בעקבות הסקרנות שלה. היא קנתה מחליקיים, מצאה זירה, שכרה מאמן. היא התעלמה מהקול בתוכה שאמר לה שהדבר המשוגע הזה הוא פינוק עצמי מגוחך. היא כבשה את תחושות המודעות העצמית המופרזת לכך שהיא האישה בגיל העמידה היחידה בזירה בין כל הילדות בנות התשע הקטנטנות והקלות כנוצה.

היא פשוט עשתה את זה.

שלושה בקרים בשבוע קמה סוזן לפני עלות השחר, ובשעה המנומנמת שלפני תחילת יום העבודה היא החליקה על הקרח. היא החליקה והחליקה והחליקה. וכן, היא אהבה את זה בדיוק כמו אז. אולי אפילו יותר מאז, כי עכשיו, כמבוגרת, היתה לה סוף־סוף הפרספקטיבה להעריך את ההנאה שלה. ההחלקה על הקרח גרמה לה להרגיש מלאת חיים וחסרת גיל. היא הפסיקה להרגיש שאינה אלא צרכנית, שאינה אלא סכום מחויבויותיה וחובותיה היומיומיות. היא עשתה משהו מעצמה, עשתה משהו עם עצמה.

היא סובבה את החיים שלה. סובבה אותם במלוא מובן המילה שעה שהתעוררה לחיים על הקרח — סיבוב אחר סיבוב אחר סיבוב…

חשוב לי לציין שחברתי לא התפטרה מהעבודה, לא מכרה את הבית, לא ניתקה את כל הקשרים שלה ועברה לטורונטו כדי להתאמן שבעים שעות בשבוע עם מדריך החלקה קשוח מדרג אולימפי. ולא, הסיפור הזה לא מסתיים בכך שהיא זכתה במדליות. הוא לא חייב להסתיים כך. למעשה, הסיפור הזה לא מסתיים כלל, כי סוזן עדיין מחליקה על הקרח כמה בקרים בשבוע — פשוט משום שזאת עדיין הדרך הטובה ביותר עבורה לחוות יופי והתעלות, שנראה שאינה מצליחה להשיג גישה אליהם בשום דרך אחרת. והיא היתה רוצה לבלות כמה שיותר זמן במצב כזה של התעלות, כל עוד היא כאן, על פני האדמה.

זה הכול.

זה הדבר שאני מכנה ״חיים יצירתיים״.

ואף שהדרכים לחיים יצירתיים והתוצאות של חיים כאלה שונות במידה עצומה אצל כל אדם ואדם, אני יכולה להבטיח לכם דבר אחד: חיים יצירתיים הם חיים מועצמים. אלה חיים רחבים יותר, חיים מאושרים יותר, חיים עשירים יותר ומעניינים הרבה יותר. לחיות כך — להמשיך להביא לידי ביטוי באופן מתמשך ועיקש את אבני החן החבויות בתוככם — זו אמנות כשלעצמה.

כי חיים יצירתיים הם המקום שבו הקסם הגדול שוכן תמיד.

 

מפחיד, מפחיד, מפחיד

בואו נדבר על אומץ.

אם כבר מצאתם את האומץ להביא לידי ביטוי את אבני החן החבויות בתוככם, נהדר. סביר להניח שאתם עושים דברים מעניינים מאוד בחייכם, ואינכם זקוקים לספר הזה. כל הכבוד לכם.

אבל אם אין לכם האומץ, בואו ננסה למצוא עבורכם קצת. כי החיים היצירתיים הם דרכם של האמיצים. כולנו יודעים את זה. וכולנו יודעים שכאשר האומץ גווע, היצירתיות גוועת איתו. כולנו יודעים שהפחד הוא שדה עזוב שבו עצמות חלומותינו מתייבשות בשמש הקופחת. כולם יודעים את זה; לפעמים אנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות בעניין.

אני רוצה למנות עכשיו כמה אופנים שבהם עשוי להתבטא הפחד שלכם לחיות חיים יצירתיים יותר:

אתם מפחדים שאין לכם כישרון.

אתם מפחדים שידחו אתכם או יבקרו אתכם או ילעגו לכם או לא יבינו אתכם או — הגרוע מכול — יתעלמו מכם.

אתם מפחדים שאין שוּק ליצירתיות מהסוג שלכם, ולכן אין טעם שתיישמו אותה.

אתם מפחדים שמישהו אחר כבר עשה את זה טוב מכם.

אתם מפחדים שכולם כבר עשו את זה טוב מכם.

אתם מפחדים שמישהו יגנוב לכם את הרעיונות שלכם, אז בטוח יותר להשאיר אותם חבויים לנצח בחשכה.

אתם מפחדים שלא יתייחסו אליכם ברצינות.

אתם מפחדים שמעשה ידיכם אינו חשוב מספיק מבחינה פוליטית, מבחינה רגשית או מבחינה אמנותית כדי לחולל שינוי בחיי מישהו.

אתם מפחדים שהחלומות שלכם מביכים.

אתם מפחדים שיום אחד תסתכלו לאחור ותראו במעלליכם היצירתיים בזבוז מוחלט של זמן, מאמץ וכסף.

אתם מפחדים שלא ניחנתם במשמעת הדרושה.

אתם מפחדים שאין לכם חלל עבודה או חופש כלכלי או שעות פנויות הדרושים לשם ההמצאה או החקר.

אתם מפחדים שאין לכם ההכשרה או התואר המתאימים.

אתם מפחדים שאתם שמנים מדי. (אני לא יודעת איך זה קשור בדיוק ליצירתיות, אבל הניסיון לימד אותי שרובנו חושבים שאנחנו שמנים מדי, אז ליתר ביטחון בואו נכלול את זה ברשימת החרדות.)

אתם מפחדים להיחשף כשרלטנים או כטיפשים או כחובבנים או כנרקיסיסטים.

אתם מפחדים שמשפחתכם תהיה מוטרדת ממה שתחשפו.

אתם מפחדים ממה שעמיתים וחברים לעבודה יאמרו אם תביעו את האמת האישית שלכם בקול רם.

אתם מפחדים שתיתנו ביטוי לשדים הפנימיים שלכם, ואתם ממש לא רוצים להיתקל בשדים הפנימיים שלכם.

אתם מפחדים שמיטב שנות היצירה שלכם כבר מאחוריכם.

אתם מפחדים שמעולם לא היו לכם מיטב שנות יצירה.

אתם מפחדים שהזנחתם את היצירתיות שלכם זמן כה ממושך, שלעולם לא תצליחו למצוא אותה שוב.

אתם מפחדים שאתם זקנים מכדי להתחיל.

אתם מפחדים שאתם צעירים מכדי להתחיל.

אתם מפחדים כי משהו כבר הצליח בחייכם בעבר, אז מן הסתם, שום דבר נוסף לא יוכל להצליח.

אתם מפחדים כי דבר לא הצליח בחייכם מעולם, אז למה לטרוח?

אתם מפחדים שההצלחה שלכם תהיה חד־פעמית.

אתם מפחדים שלא תצליחו אפילו פעם אחת…

תראו, יש לי עוד הרבה מה לעשות היום, אז אני לא אמשיך למנות פחדים. ממילא זאת רשימה שאין לה סוף, ומדכא מאוד לתעד אותה. אז בואו נסכם את זה ככה: פחד, פחד, פחד.

הכול כל כך מפחיד.

 

להגן על החולשות שלכם

אני רוצה שתבינו שהסיבה היחידה לכך שאני מרשה לעצמי לדבר בסמכותיות כזאת על פחד היא שאני מכירה אותו בצורה אינטימית כל כך. אני מכירה כל סנטימטר בפחד, מכף רגל ועד ראש. כל חיי הייתי אדם מפוחד. נולדתי מבועתת. אני לא מגזימה; תשאלו כל בן משפחה שלי, והם יאשרו שאכן הייתי ילדה מבוהלת להחריד. הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי קשורים בפחד, ופחות או יותר כל הזיכרונות שאחרי הזיכרונות המוקדמים ביותר.

כילדה, פחדתי לא רק מכל סכנות הילדות הלגיטימיות שכולם מכירים בהן (החושך, זרים, החלק העמוק של ברכת השחייה), אלא גם מרשימה ארוכה של דברים בלתי מזיקים לחלוטין (שלג, שמרטפיות נחמדות, מכוניות, מגרשי משחקים, מדרגות, ״רחוב סומסום״, טלפונים, משחקי לוח, חנות המכולת, עלי דשא חדים, כל מצב חדש שהוא, כל דבר שמעז לזוז וכו׳ וכו׳ וכו׳).

הייתי יצור רגיש שנחרד בקלות ופורץ בבכי מכל הפרעה בשדה הכוח שלי. אבי חסר הסבלנות נהג לקרוא לי ״בובה בכי״. קיץ אחד, כשהייתי בת שמונה, נסענו לחוף הים בדאלוור, והאוקיינוס הלחיץ אותי כל כך, שניסיתי לשכנע את ההורים שלי למנוע מכל האנשים בחוף להיכנס למים. (פשוט הייתי מרגישה הרבה יותר בנוח אילו כולם היו נשארים לבטח על המגבות שלהם וקוראים בשקט; זאת בקשה מוגזמת עד כדי כך?) אילו זה היה תלוי בי, הייתי מבלה את כל החופשה שלי — את כל הילדוּת שלי, למען האמת — בבית, מכורבלת בחיק אמא שלי באור מעומעם, רצוי עם מטלית קרירה על המצח.

נורא לומר דבר כזה, אבל אני אומר את זה בכל זאת: סביר להניח שהייתי מאושרת אילו היתה לי אמא שסובלת מתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, שהיתה משתפת איתי פעולה בהעמדת פנים שאני חולה, חלשה וגוססת. הייתי לגמרי משתפת פעולה עם אמא כזאת ביצירת ילדה חסרת אונים לחלוטין, אילו היתה ניתנת לי ההזדמנות.

אבל לא היתה לי אמא כזאת.

ממש לא.

היתה לי אמא שלא היתה מוכנה לשמוע משום דבר כזה. היא לא הניחה לי לשקוע אפילו לדקה בדרמות שלי, וסביר להניח שזה הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים. אמא שלי גדלה בחווה במינסוטה, התוצר הגאה של צמד מהגרים סקנדינבים קשוחים, ולא היתה לה שום כוונה לגדל מפונקת קטנה. לא במשמרת שלה. לאמא שלי היתה תוכנית איך לפוגג את הפחד שלי, תוכנית שהיתה כמעט קומית בישירות שלה: בכל הזדמנות אפשרית היא הכריחה אותי לעשות בדיוק את הדברים שהכי פחדתי מהם.

את מפחדת מהאוקיינוס? היכנסי לאוקיינוס!

את מפחדת מהשלג? הגיע הזמן לגרוף שלג!

את לא מסוגלת לענות לטלפון? מרגע זה את אחראית רשמית לענות לטלפון בבית הזה!

זאת לא היתה אסטרטגיה מתוחכמת, אבל היא היתה עקבית. והאמינו לי שהתנגדתי. בכיתי והחמצתי פנים ונכשלתי בכוונה. סירבתי לשגשג. נגררתי מאחור, צולעת ורועדת. הייתי מוכנה לעשות כמעט כל דבר שהוא כדי להוכיח שאני לגמרי תשושה מבחינה רגשית ומבחינה פיזית.

והתגובה של אמא שלי היתה, כאילו: ״לא, את לא.״

במשך שנים נאבקתי באמונה הנחרצת של אמא שלי בכוחי וביכולותי. ואז, יום אחד, מתישהו בגיל ההתבגרות, קלטתי סוף־סוף שממש מוזר מצדי להילחם על הדבר הזה. להגן על החולשה שלי? זאת באמת המטרה שאני מוכנה להתאבד עליה?

כמו שאומרים: אם תטען בזכות המגבלות שלך, הן יישארו שלך.

למה שארצה שהן יישארו שלי?

התברר שלא רציתי.

ואני לא רוצה שהמגבלות שלכם יישארו שלכם.