לשרוד את הלילה

מאת: גאיה אזולאי

הייתה זו שעת לילה מאוחרת, אולי כבר לפנות בוקר, הוא לא ידע. הוא גם לא ידע למה הוא שם, אך ידע ששם עליו להיות. הוא ישב על אחד הספסלים בפארק הנטוש וסרק את האזור מבעד לברדסו, עיניו הכחולות הקפואות כקרח, בהו בנקודה מסוימת מספר שניות ואז עברו לאחרת. הדקות נקפו מאז שהגיע והוא התחיל לאבד את סבלנותו. לשבת כך, ללא תזוזה, כששלג מקפיא עצמות יורד סביב, הוא לא מצא בכך הנאה. פתאום קלט תנועה בזווית עינו. משהו – מישהו – הלך שם, ומי שזה לא יהיה, הוא ניסה להתגנב באין רואה.

המים שבמזרקת האבן המפוארת באמצע הפארק קפאו בשל הקור ונראו כמו פסל קרח מרהיב. האדם הביט דרך יצירת הקרח בדמות שניסתה לשווא שלא להתגלות. הוא קלט הכול, מהרעם החזק ביותר בשמיים ועד לפתית השלג הקטן ביותר שנחת ברכות על הקרקע. הוא התבונן באותה דמות מסתורית במשך זמן מה, מסתתרת באחת הסמטאות הסובבות את הפארק.

הוא המשיך לשבת בדממה, והעריך שעברו בערך שעתיים מאז שהגיע. אט אט החלו להגיח דמויות נוספות ממחבואותיהן שבין הסמטאות. לפתע הבין שהוא חשוף לגמרי, כאילו הוא קורא להם שיבואו אליו, וידו נשלחה אוטומטית אל מגפו, לופתת בחוזקה את הסכין הקטנה שהוחבאה בו במיוחד למקרים כאלה. הרי זה משחק, לא? הכול פה משחק, והוא השחקן העיקרי. הוא השחקן שכולם רוצים לתפוס, כי הוא זה שלקח את החפץ היקר מכול.

הוא עדיין הביט באותה דמות ראשונה שבאה, והיה בטוח שכבר גילתה שהוא יודע. הבינה שהוא יודע שהיא שם ורק מחכה להזדמנות הטובה ביותר להיחשף. היא לא ידעה שאין הזדמנות כזו, אלא אם חשקה במוות בטוח. הפארק הוא לא מקום טוב להימצא בו בשעות הלילה, לא אם אין מישהו שיודע שאתה כאן ויכול להזעיק עזרה במקרה הצורך. לצערו הרב, זה היה המקרה. אך זה לא הפריע לו, הרי בכל מקרה לא היו לו אנשים שהיו מוכנים להזעיק עזרה אם יקרה לו משהו. הוא היה לבד.

הוא ניסה לנחש מדוע הוזמן למקום בשעה זו, אף על פי שלא הייתה לסיבה משקל של ממש. המשחק ביקש את זה והוא יעשה כבקשתו, לא משנה מה יהיו ההשלכות. בצהרי אותו היום מלאו לו שבע-עשרה, והוא תהה: האם זוהי מתנת המשחק בשבילו, כשאין אחרים שיוכלו לתת לו אותה? האם הרג כל הדמויות הבלתי מזוהות, שככל הנראה זממו להרוג אותו ברגעים אלו ממש, זו מתנה ראויה לאדם שכמותו?

תהייה זו הובילה אותו למחשבה על מספר האנשים שגרם למותם, בכוונה או לא. הם היו רבים מכדי שיוכל לזכור. בעודו מנסה למנות אותם בראשו, הוסיף למניין גם את הדמויות שערבו לו בכל מקום בפארק, את כל קורבנותיו שעתידים למות. היו שם בערך עשרים. הוא לא רצה להרוג. לא, הוא לא רצה לרצוח. הוא שנא את מה שהמשחק הזה דורש; מוות של אנשים חפים מפשע.

פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, אחרי שנה שלמה שהיה כלוא בתוך אותו משחק ארור ולא הקדיש לכך מחשבה אפילו פעם אחת, הוא תהה למה בכלל נכנס לתוכו? הוא גם נזכר. הוא נזכר שזו לא הייתה סיבה מיוחדת או חשובה במיוחד. למעשה, הוא לא ידע אם אפשר להחשיב אותה בכלל כסיבה. הוא נכנס למשחק הזה מתוך שיעמום. ילד טיפש ומשועמם בגיל הטיפש עשרה, שחיפש משהו מעניין לעשות עם החיים שלו, ובמקרה נחשף להכרזה על משחק חדש. משחק מציאותי. ללא דיסק וללא דמויות ממוחשבות – משחק במקום אמיתי בהשתתפות אנשים אמיתיים ובעלי רגשות והרגשות אמיתיים. למעוניינים בהשתתפות נאמר להגיע לחוף הקרוב לביתם ומשם 'היוצרים' כבר ידאגו לכול. וכך באמת היה – הם דאגו להשיט אותם אל אי בודד ומרוחק מכל מקום ובו נטשו אותם. הם אמרו להם שעכשיו חייהם בידיהם, ואיש לא יוכל להוציא אותם מאותו מקום, רק הם עצמם.

האי הבודד היה מוזר, כיוון שלא נראה כזה. היו בו רחובות, בניינים וחנויות, לא רק יערות פרא בכל מקום. גם בעלי החיים באותו מקום היו מוזרים – אלו לא היו חיות רגילות, אלא מוטציות מסוכנות שתוכנתו להרוג.

זה היה משחק של 'הרוג או תיהרג'. אתה הצייד, או שאתה הטרף. בשעות היום השהות בחוץ הייתה מסוכנת, ובלילות כמעט בלתי אפשרי לשרוד. למשחק היו שני חוקים ושתי מטרות.

חוקי המשחק:

הראשון – אסור להסתובב בחוץ בלילה.

השני – להקשיב לחוק הראשון.

מטרות המשחק:

הראשונה – לנצח, אלא מה?

השנייה – לא למות.

הוא לא הקשיב להתחכמויות האלה, ובכל זאת יצא לשוטט לבדו בלילות, בכל פעם מוצא טרף אחר ועוד שלל. הוא רכש לעצמו לא מעט אויבים בשל שיטוטיו השקטים, להם נזקק כדי להפיג את הלחץ על ליבו. כולם הכירו אותו. כל המשתתפים באותו משחק הכירו אותו בתור 'הצל המהלך', כינוי שהומצא לו עקב כך שמעולם לא חשף את מראהו לאיש, ותמיד הסתובב מכוסה בברדס ובשכמייה שחורים, שהסתירו כל רמז לאדם הנמצא מתחתיהם. הוא לא העז. לא, עדיין לא העז לחשוף את עצמו אל מול כולם.

רחש נשמע מימינו והוא חזר לעצמו במהירות, מתחמק בקושי מהפגיון שיודה לעברו, הפגיון חלף מעליו וננעץ בפסל הקרח שיצר הקור. סדקים עמוקים החלו להיווצר, מציירים דוגמה מרהיבה בפני הקרח, ומתפשטים במהירות לכל אורכו עד שהתנפץ, רסיסי קרח עפים לכל עבר. נוזף בעצמו על שאיבד ריכוז במקום כזה ובשעה הזו, הוא קם ממקומו החשוף על הספסל והתחיל לחפש במבטו מקום מחסה. עיניו קלטו את במת האבן הקטנה שנבנתה בשולי הפארק, ממש ליד שער הכניסה. מאז הגעתו הראשונה לפארק הוא קלט אותה ועדיין לא הצליח להבין מדוע נבנתה, אך לא היתה לו אפשרות להרהר בזה באותן שניות – למרות שממש רצה – הוא היה חייב להגיע אליה.

שריקה חדה נשמעה מימינו, וגם הפעם הספיק בקושי להתחמק, מחץ הפעם. הוא התחיל להתקדם לכיוון אותה במה חשוף לגמרי, מתפלל ששני כלי הנשק חסרי כל הייחוד לא היו תחילתו של ציד. הוא נחשב לצייד, אך הוא צד מוטציות, ובני אדם רק בלית ברירה. הדמויות הללו כנראה נמנו עם אותם שחקנים שצדו שחקנים אחרים. החץ שנורה לעברו הגיע מכיוונה של הדמות הראשונה שראה מגיעה לפארק, חשב.

בין רגע, המרחק בינו לבין במת האבן הקטנה נראה כמו נצח, למרות שהיה מטרים בודדים. הוא ידע שבדרכו אליה הוא עלול להיהרג, וגם כאשר יגיע, עדיין יהיה בסכנה אם לא יחשוב על תכנית טובה שלא כוללת את מות כולם, או את חשיפתו. עד שהגיע לבמה, הספיקו לחלוף לידו עוד שלושה פגיונות, חמישה חיצים ושלל אבנים, שהיו פוגעים בו, אם רק שולחיהם לא היו עושים כל כך הרבה רעש.

גוון כחלחל ואפרורי החל לצבוע את השמיים. מחוגי הזמן הסתובבו במהירות והשחר כבר הפציע. עכשיו יכל לראות בבירור כל אחת ואחת מהדמויות, רובן היו מכוסות בברדסים, גם הן, ונשאו על גביהן נדנים ואשפות חיצים. כולן, ללא יוצא מן הכלל, הביטו בו, מחכות למהלך הבא שיעשה. הוא עצמו תכנן לחזור למחבוא שלו, להכין לעצמו מתנת יום הולדת מאוחרת ולנטור למשחק שהביא אותו לשם סתם. כבר בחודש הראשון שלו על האי הבין שיוצרי המשחק משחקים בו. הם משחקים בכל מי שהחליט להגיע. כל המשתתפים הם סתם חיילים על לוח משחק אחד גדול, ולא היה דבר שביכולתם לעשות בנושא. הם בחרו להגיע, הם ישאו בתוצאות.

גם שאר השחקנים הבחינו בשחר העולה, כמובן, והחלו מתפזרים, איש-איש לדרכו. כשהיה בטוח כי הוא היחיד שנשאר בשטח הפארק, הוא קם וכבר התחיל להתקדם לכיוון מחבואו, כאשר משהו עצר אותו. משהו – מישהו – משך בברדסו והוריד אותו מראשו, חושף אותו לעיני כול. הוא הסתובב לאחור בחדות, מביט בדמות בעיניים רושפות. כל הזמן בו ניסה לשמור על סודיות, שלא ידעו מי הוא. בסופו של דבר מגיע מישהו ופשוט מוריד מעליו את המגן.

שיערו הארוך והשחור כלילה התבדר ברוח החזקה שהחלה לנשב פתאום, כאילו רק חיכתה לרגע טוב לפרוץ בו. מבטו המופתע והמבוהל, ננעץ באותו שחקן ארור, בוחן אותו ומנסה להבין מדוע עשה זאת. "אה, אז אתה בן." אלו היו מילותיו הראשונות של השחקן. קולו היה מבולבל ומהורהר.

הנער זיהה את השחקן בתור הדמות הראשונה שראה אחרי שהגיע לפארק, זאת שירתה את החץ במטרה להרוג. הוא לא ענה, רק המשיך לבהות בו. שיערו הבהיר והקצר ועיניו הכחולות והעמוקות שיוו ליריבו מראה ילדותי למדי, אך הוא ניחש שהם באותו גיל.

"מה בדיוק חשבת שאני?" שאל לבסוף, מבולבל ומהורהר לא פחות.

"לא יודע. מוטציה, מישהי, יוצר," ענה השחקן, מחייך אליו מסיבה בלתי מוסברת.

"למה שאהיה יוצר?" הוא עדיין היה מבולבל. האם מטרת האדם היתה להרגו, או שמא הייתה זו פגישה "מקרית מכוונת" בעלת סיבה נסתרת אחרת?

"תגיד לי אתה. שחקן בודד שאף אחד מעולם לא ראה את פרצופו. אדם שחי במערה מבודדת בצלע צוק ולא מתקשר עם אף אחד מהשחקנים האחרים. הראשון למצוא את הפריט הנחשק מכול." הוא הציג את העובדות כעובדות בלבד, ללא כל עניין או מטען רגשי. "אתה לא חושב שזה יכול לעורר חשדות? אולי אתה אחד מהיוצרים? זה שנבחר להשגיח על השחקנים ולוודא שהכול מתנהל כראוי."

"מאיפה אתה יודע על החפץ?" שאל הנער. השחקן הלא מוכר התחיל לעורר את חשדו.

"אל תשחק אותה תמים, כולם יודעים שהוא אצלך. שמועות מתפשטות מהר, אתה יודע…" השיב השחקן הבלונדיני ולא נרתע.

פתאום חלחלה בתוכו הרגשה לא נעימה, כאילו מישהו צופה בו, והוא התחיל לסרוק שוב את המקום, בחיפוש אחר שחקנים אחרים. "מה אתה רוצה ממני?" שאל, חשדו עדיין לא נעלם. "ומי אתה בכלל? מעולם לא ראיתי אותך כאן."

חיוכו של השחקן היריב לא סר מפניו. "אני לא רוצה ממך כלום, אבל אני מכיר הרבה אחרים שהיו רוצים לראות את גופתך חסרת החיים מוטלת על הבמה הקטנה שם." הוא הצביע על במת האבן הקטנה מאחוריהם. "ומי אני? לא אתן לך לדעת את שמי האמתי, אבל אתה יכול לקרוא לי קאל. אני בכלל לא יודע למה סיפרתי לך את זה, זה לא שאתה עומד לחיות עוד מספיק זמן כדי לעשות במידע הזה שימוש."

הנער שב להביט ביריבו, ועכשיו כבר החל להיבהל. "על מה אתה מדבר?" שאל, מנסה בקדחתנות להבין את המצב אליו נקלע.

"כבר אמרתי לך, אל תשחק אותה תמים. תן לי את האבן ואחסוך ממך מוות ארוך ומלא בייסורים." חיוכו החביב של השחקן המכונה קאל נעלם ואת מקומו תפסה הבעה זדונית שכיערה את פניו. "דרך אגב, נתתי לך את הכינוי שלי, מן הראוי שאדע את שלך."

המחשבות בראשו של הנער החלו להסתדר, והוא חזר להביט בקאל, אך מבטו של זה לא היה נתון לו, אלא התמקד בנקודה מרוחקת בשולי הפארק. "אני מניח שזה הדבר המוסרי לעשות. גם אני לא אתן לך את שמי האמתי, אך תוכל לקרוא לי דין. אני בכלל לא יודע למה סיפרתי לך את זה, הרי זה לא שאתה עומד לחיות עוד מספיק זמן כדי לעשות במידע הזה שימוש." הוא חזר על דבריו בחיקוי מושלם וחייך אל קאל באדיבות. מבט קצר על הפארק הספיק לו כדי להבחין במארב שתוכנן בשבילו. כל עשרים הדמויות חזרו ועמדו בדממה בצללים, מחכות לסימן ממנהיגם שייתן להם את החופש לירות. הכול היה מתוכנן. "עכשיו, אשאל אותך שאלה אחרונה לפני שתסמן לבני בריתך לירות בי – " הוא שמח לראות את ההבעה המופתעת על פניו של קאל. "האם חשבתם על האפשרות שאני אנצח?" הוא הניף במהירות את הסכין שהוציא קודם ממגפו ונעץ אותה בצווארו, שלף אותה במהירות והניח לו ליפול על השלג, עיניו פעורות לרווחה.

בעוד דמו של קאל הכתים את לובן השלג, הסתובב דין וחג במקומו, מביט על כל השחקנים האורבים לו בצללי הסמטאות. "מה תעשו עכשיו, אחרי שמנהיגכם מת?" שאל בקול שקט וארסי, אך ידע שכולם שומעים אותו. "מה תעשו עכשיו? תנסו להרוג אותי בכל זאת? אתם מוזמנים לנסות." הוא נופף אליהם בסכינו המוכתמת בדם.

הוא צפה בהם שולפים את חיציהם ומכוונים אותם אליו. עשרים חיצים נורו בו זמנית ולא השאירו לו דרך לחמוק. הוא לא חשב שיצטרך להשתמש בזה, הוא שמר אותו רק למקרים שאין בהם ברירה אחרת, והפעם באמת לא הייתה לו ברירה. הכדור הקטן הוחבא בכיסו, הוא תחב את ידו אליו ושלף אותו, מתכופף ולוחץ על הכפתור הקטן, בעודו מחזיק את הכדור מעל ראשו. שבריר שנייה לאחר מכן שמע דין את החיצים פוגעים במגן הכסוף ונופלים ארצה, מותירים אותו ללא פגע. הוא חיכה מספר שניות עם המגן מעליו, ולאחר שלא הגיעו עוד חיצים, קיפל אותו חזרה לכדור קטן וכסוף והזדקף, מחייך. "אתם יכולים לירות בי עכשיו." הוא פרש את זרועותיו וסרק את הפארק. "אה. הם ברחו," מלמל לעצמו כשראה שאין שם אף אחד. הוא פנה חזרה לכיוון השער, מכסה את ראשו שוב בברדס, והתחיל להתקדם למערה שלו על צלע ההר.

לא עקבו אחריו בזמן שהלך והיה שקוע במחשבות על השחקן הצעיר שקרא לעצמו קאל. איך הוא ידע על האבן? זה אמור להיות פריט שמגלים מהו רק אחרי שמשיגים אותו. בדיעבד, הבין שהיה צריך לערוך עליו חיפוש לפני שעזב. הוא שקל לחזור, אך ניחש שבטח פינו את הגופה משם. הם לא רוצים לזהם את האי ביותר מדי דם.

פתאום הוא הבין שהשאיר את כל נשקיו וחפציו במערה, הוא לא לקח איתו כלום כשיצא אחרי שקרא את המכתב. מתנת יום הולדת נפלאה פשוט. כבר מזמן הבין שיוצרי המשחק אכזריים, עכשיו חלחלה במוחו ההבנה עד כמה. הוא לא היה חייב לרצוח אותו, אבל זה קרה בלהט של הרגע. הם ידעו שזה יקרה, בטח הם שלחו מכתב גם לו ובוא פירטו היכן יהיה ואת כל שאר הדברים. השחקן המוביל נבחר בקפידה, כדי לוודא רצח של אחד מהם. פשוט חולני.

כשהגיע חזרה למחבואו ערך בו חיפוש ווידא שהאבן עדיין שם, כרגע היא הייתה הסיכוי היחיד שלו לצאת משם. אחרי שזיהה אותה מוסתרת בבטחה בין כל שאר האבנים במקום – היה בה מן זוהר לבן קלוש ומשונה – הוא הניח לעצמו להירגע ולאכול משהו. הוא מצא חצי כיכר לחם באחד התיקים ובשר חי שזבובים כיסו כל סנטימטר ממנו. אחרי שהדליק מדורה קטנה ושרף את שני המאכלים מתוך חוסר תשומת לב ואכל אותם בגועל, חזר אל האבן והרים אותה. הוא בחן אותה בקפידה, מחפש סימן כלשהו – כפתור, אות, משהו – שיקרב אותו להבין איך משתמשים בה.

כל השחקנים קיבלו מכתב ברגע שירדו מהספינה אל האי, כל אחד בצורה שונה. הוא קיבל אותו דרך מוטציה של עכביש שקפצה עליו משום מקום ברגע שרגלו נגעה בחוף. למזלו הרב, מהירות התגובה שלו טובה במיוחד והוא הספיק לשסע את העכביש הענק לפני שהרג אותו. המעטפה השחורה הייתה נעוצה בין כדורי עיניו הענקיות והוא נתקף חשק עז להקיא כששלף אותה מכוסה בנוזל הרירי והחלקלק. במכתב היו מפורטות כל המשימות שהשחקנים יצטרכו להשלים כדי לצאת מהאי ובכך לסיים את המשחק, ובסופו, מודגשת בפס אדום כדם, נכתבה המשימה האחרונה: "מצא את הפריט הנחשק מכול." וזהו, חוץ מהערה קטנה בצד שציינה כי ברגע שימצאו אותו, הם ידעו.

טוב, הוא מצא, אבל לו היה לו שמץ של מושג מה לעשות עם זה. האמת היא שלא היה לו שמץ של מושג מה הוא אמור לעשות בכלל. הוא סיים את כל המשימות, מצא את כל הפריטים, הרג את כל מי שהיה צריך ולא צריך והגיע למקסימום ההישגים שהוגדרו. הוא אפילו קיבל מכתב שנכתב בו שהוא סיים את המשחק, אך עד שלא ימצא את הדרך לא יוכל לצאת מהאי. לפני מספר שבועות שקל לבנות סירה, אך לא ידע איך וניחש שהיוצרים ימנעו ממנו לשוט בנחת.

הוא המשיך לבחון את האבן בניסיון למצוא משהו, כל דבר, עד שאצבעו נתקלה במרקם חלק ומשונה שלא תאם את פני האבן המחוספסים. מיד סובב את האבן לכיוונו כדי לראות במה נגע וראה כתובת: 0208-19. המספרים לא הבהירו לו דבר, אך הוא הרגיש שעליו לצאת מיד ולגלות מה פשרם. הוא תחב את האבן לכיס הפנימי בברדסו ופנה לפתח המערה. ברגע שעמד להתחיל להתקדם, רגליו התחילו לרעוד ללא שליטה וראשו הסתחרר. הוא נשען על קיר המערה וניסה למקד את מבטו, שדה ראייתו היטשטש וראשו כאב. לפתע הבין שלא ישן כבר כמה ימים, התשישות תקפה אותו בכל כוחה והוא קרס על הקרקע המאובקת ומכוסת האבנים. גרונו הרגיש פתאום יבש מתמיד, והוא גישש בידו עד שמצא את מימיית הבד שלו, פתח אותה ושתה ממנה בלגימות איטיות.

מחר, הוא קבע בינו לבין עצמו. מחר הוא יברר מה המספרים האלה אומרים. ובמחשבה זו התשישות גברה עליו ועיניו נעצמו מאליהן. השינה שבאה עליו היתה עמוקה ונטולת חלומות, לפחות לא כאלה שזכר.

* * *

כשהתעורר בצהרי היום שלמחרת, נתקף גל בחילה פתאומי ועצם את עיניו בחוזקה, מתפלל שיחלוף. הוא נזכר במה שהחליט לפני שנרדם – עליו לגלות מה פשר המספרים האלה כדי לצאת מכאן. ידיו גיששו לצידו בעיוורון עד שנתקלו באבן, הרימו אותה וסובבו עד שהמספר נגלה שוב לעיניו, לבן ודהוי, מתמזג באופן חלק עם פני האבן.

כמעט שעה עברה עד שבאמת הצליח להעיר את עצמו. במוחו התרוצצו עשרות השערות לגבי המספר ומאות אפשרויות השמדה. בהתחלה, חשב ללכת לסוחר ולשאול לגביו, אך נזכר שהוא מקביל ל-'מבוקש' בעולם שנמצא מחוץ לאי, וככל הנראה ייהרג אם יחשוף את עצמו.

אפס. שתיים. אפס. שמונה. מקף, תשע עשרה. זה נראה כמו מבנה כלשהו, אבל של מה? זו לא כתובת, אין אחת שמתחילה באפס. הוא הכיר את המספרים האלה מאיפשהו, הוא היה בטוח בזה, אבל מאיפה? רגע של הבנה פתאומית פתר את התעלומה; זה היה תאריך. השנה היא אלפיים ותשע עשרה והשני לשמיני זה היום בו התחיל המשחק, לפני כמעט שנה. בעצם, למה כמעט? עברה בדיוק שנה. זה היה היום.

עכשיו הוא ניסה להבין מה הוא עושה עם המידע הזה, והיו לו בערך עשר שעות. לא הרבה. מה הוא אמור לעשות עם המידע הזה? האפשרות לשאול אנשים נשמעה כמו מוות. אם ירד לחוף הוא גם ימות, או שלא… הוא לא מת כשהגיע לשם בהתחלה, למה שימות עכשיו, כשהוא יותר חזק ומיומן? בסופו של דבר, החליט לרדת לחוף, אל אותה נקודה בה הורידה אותם הספינה לפי שנה בדיוק.

בדרכו לשם חלפו בראשו מחשבות סוררות ואינספור שאלות: מה יקרה כשיגיע לשם? מה אם זה לא הפתרון? מה יעשה אז? הוא סילק את המחשבות המטרידות מראשו והתרכז בהליכה, נזהר שלא להיתקל באף שחקן.

כשהגיע ליער שחצץ בינו ובין החוף כבר החל להילחץ מעט. הוא לא ידע מה מחכה לו שם, זו עלולה להיות מלכודת. לרגע חשב להסתובב ולחזור, לנסות לבדוק אם יש למספרים משמעות אחרת, אך אז גמר אומר לסיים את מה שהתחיל, הוא לא היה אחד שמשתפן ומוותר. ביציאתו מהיער לכיוון אותה נקודת התחלה נוסטלגית, ראה סירת עץ קטנה ורעועה. הוא מיהר אל הסירה בידיעה שפתר נכון את החידה ומצא על קרקעיתה קופסה. הוא מיהר לפתוח אותה, בציפייה למצוא מכתב מהיוצרים שיבשר לו שניצח במשחק.

הוא טעה. בקופסה היו שני פריטים; הראשון היה מפתח, שזיהה כמפתח ביתו, וכשהרים אותו עברה בגבו תחושת צמרמורת מקפיאה. השני היה תמונה, תמונה של אנשים מחייכים באושר. היו בה ארבע דמויות והוא זיהה את עצמו כאחת מהן. תחושה חמה החלה לבעבע בבטנו ולהתפשט בכל גופו. הוא לא הכיר את ההרגשה הזו, מעולם לא חש בה לפני כן. קול קטן בראשו אמר לו כי זה קשור לתמונה ולמפתח, אבל למה? מה שני פריטים שבמבט ראשון נראים כל כך סתמיים יכולים לעשות לו? לפתע קלט שבהיסח הדעת עצם את עיניו בהנאה והוא מיהר לפקוח אותן. כשעשה זאת, נחרד לגלות שהוא כבר לא על החוף אלא על מיטה מוצעת בלבן. הוא התרומם בבהלה וסרק את סביבתו, חדר קטן בעל קירות כחולים שהשרו עליו תחושת רוגע מוכרת, שולחן כתיבה ליד המיטה וארון ממול. הוא היה בחדר שלו, חדרו הנעים והמוכר שכל כך התגעגע אליו. געגוע. זהו זה. זו היתה ההרגשה שחווה, היה זה געגוע. הוא התגעגע למשפחתו, לביתו, לימים הרגועים, המשעממים כביכול, שזכר.

הוא הבין שזו הייתה הדרך לחזור. הגעגוע לחייו הקודמים הוביל אותו בחזרה אליהם. בפרץ של הכרה פתאומית, הוא בדק את התאריך; השני לשמיני אלפיים ושמונה עשרה. איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שהוא חזר שנה אחורה? האם זה היה חלום? הוא מישש את ראשו והרגיש את שיערו הארוך על גבו. לא. זה לא היה חלום.

זה היה כאילו הזמן לא התקדם, אלא חזר לאחור, לבוקר של אותו יום גורלי בו החליט לוותר על חייו לטובת משחק, כי חשב בטיפשותו שאין אדם שאכפת לו ממנו, שהוא סתם עוד פרט חסר חשיבות בעולם.

המום, הוא שכב במיטתו מנסה לחשוב מה יעשה עכשיו, אחרי שחזר, ואז הגיע להחלטה: הוא יחיה מחדש את השנה הזו, וינצל כל רגע עם משפחתו כדי לכפר על המעשה המטופש שעשה. הוא ינצל את השנה הזו עד תום ולא יחשוב לעולם שוב לצאת לאיזה משחק מטופש מתוך אנוכיות מוחלטת.