ביקורתו של מרדכי כהן על הספר 'נתב"ג', מאת יואב כ"ץ

נתב"ג הוא רומן קצבי ומהיר, המגולל סיפור בן פחות מ-24 שעות, שבהן חייו של ניצב משנה זוהר נרקיס משתנים מקצה לקצה – משומר החוק הוא הופך לפושע שנמלט מהארץ. אירועי ביטחון ובטיחות חמורים קורים באחד מהמקומות המאובטחים בעולם, נתב"ג, אך מסתבר שאין להתמודד עם אירועים אלו באמצעים אנושיים שגרתיים, בשל היותם על-טבעיים. אירועים אלו מעמתים את זוהר נרקיס עם עברו ועם אבדנו, ומציבים בפניו מספר בחירות לא פשוטות.

השפה בה כתוב הספר פשוטה – לשון יומיומית של ישראלי מן השורה. בחירת המשלב מוסיפה לאותנטיות של הספר, להיותו ספרות מקור ישראלית. הסופר מצליח להביע בשפה השגרתית הזו רעיונות גדולים, אך באותה עת גם לחשוף בפני הקוראים אישיותו הרדודה של גיבור העלילה. הגישה ההומוריסטית / צינית, בה בוחר נרקיס להתבטא, מדגישה את תחושת האבסורדיות שבאירועים המתוארים.

אתה מבין? ואז…

העלילה מוצגת מתוך טופס ביקורת כניסה לקנדה. נרקיס מחליט לגולל את סיפורו ההזוי בפני פקיד קנדי עלום, שאותו בעצם מגלם הקורא. שיתופו של גורם זר, לא מוכר, בהתלבטויות, בחיבוטים ובהחלטות הלא פשוטות זועק לבקשת הזדהות – 'תבינו אותי! עשיתי את זה כי…'

זוהי דרישה למשפט שדה, כשהשופט הוא אדם שלא קשור ישירות לאירוע, שאינו מחובר אליו רגשית. ציפיית 'הנידון'  היא למשפט צודק, בלי אינטרסים ובלי דעות קדומות. זוהי הצבעה מדויקת על הטבע האנושי להזדקק לאישור החברתי. סיפוק של הצדקה מוסרית.

נקודה זו מתבטאת בצורה נפלאה בהמשך, כאשר נרקיס רואה את השלכת העול המוסרי של גורמים רבים, שלכאורה היה מצופה מהם ליותר, ומתגברת בו את הנטייה לפעול כמותם. הלגיטימציה החברתית מתגלה במלוא כוחה. הכוח לטהר את הטמא, ואף להפוך אותו לקדוש, צודק, נכון.

למה דווקא שם?

בחירת נתב"ג כזירת האירוע, היא חלק מהקצנת הקונפליקט הנפשי של ניצב משנה נרקיס. נתב"ג מסמל את נקודת החיבור האחרונה לארץ – משפחה, חברה, תקשורת. כעת האפשרות לעשות מעשה לא מוסרי, מזעזע בכל קנה מידה, שאינו עולה בקנה אחד עם כל ההווי השגרתי הנורמלי – ופשוט להתנתק – לטוס למקום שבו אף אחד לא מכיר אותך, אף אחד לא יבקר, ישמיץ, יתקוף… הרווחת את חיי אהובך. זה מה שחשוב. רק אתה יודע מה השארת מאחוריך בשביל זה.

כעת השאלה מתעצמת פי כמה – הסרנו את כל הגורמים החיצוניים, את כל סיבות הרקע – נותרנו עם גרעין השאלה – מה באמת מונע מאתנו נקמה? חוסר התועלת שבה? איסור חברתי?  או שמא ישנה נקודה מוסרית פנימית שאומרת 'לא! מה פתאום!' אף על פי שכלפי חוץ נראה שאין מה להפסיד?

זאת ועוד, נתב"ג, משמש כ-"באר המים" של העת החדשה במדינת ישראל, נקודת מפגש כלל ישראלית, חוצה מגזרים, מפגישה את הקורא עם שלל גווני החברה בישראל – עולים חדשים ומתנחלים, אוכפי חוק ופושעים, חסידי חב"ד ופוליטיקאים, קיבוצניקים ועכברי העיר, ניצולי שואה, צעירים קלי דעת ועוד. העלילה מעמתת אותם, מערבבת ביניהם, נצמדת לסטראוטיפים ומתנתקת מהם.

אך בעוד נתב"ג הוא מקום של פגישה שלפני הפרידה, כאשר כל אחד טס ליעדו, כאב השכול המשותף לרוב הדמויות, מהווה נקודת מפגש אחרת, של דיבור ושיתוף, הבנה, סימפתיה. ישנה תחושת הזדהות בין הדמויות, על אף הרקע השונה ממנו הן מגיעות.

מסקנה ש…

מחד, זהו ספר קליל. הקריאה בו רצה ממחדל למשנהו, מאירוע לגילוי חדש. במילה אחת – אקשן. מאידך, בין לבין משובצות פנינים של מחשבה ותובנות, שאלות ללא מענה ותשובות חלקיות. ניתן ליהנות משני העולמות, אבל בסופו של דבר, לפי דעתי, מדובר בספר כבד. השאלות שהוא מעלה אינן פשוטות כלל ולעתים אף מזעזעות. התקשיתי מאד למצוא תשובות אישיות לעצמי.

בקריאה ראשונה, נדמה היה לי שהסופר בחר בעלילה מאד פסימית, המשקפת ביקורת קשה על החברה האנושית בכלל ועל הישראלית בפרט. אבל לאחר מחשבה רבה, הבנתי שלא נחתם הדין, שאמנם נעשית בחירה בסוף הספר, אך השאלה שנותרת ללא מענה היא – איך חיים עם הבחירה הזאת?

נתב"ג
יואב כ"ץ
הוצאת עם עובד (2011)
314 עמודים