לפעמים, הדבר הכי טוב כדי להעיר אדם לקום ולעשות מעשה, זה ניעור טוב, וזה בדיוק מה שמציע הסופר מארק מנסון

סופר המדע הבדיוני, היינליין, אמר פעם שאין לו בעיה לגלות לאנשים כיצד יוכלו להפוך גם הם לסופרים, כיוון שהוא יודע שהרוב המכריע של האנשים שישמעו זאת, לא יאמצו את עצתו ולא יעשו משהו בנידון. אנשים רבים רוצים וחולמים על הרבה דברים. רבים מכם חולמים להיות סופרים. בגלל זה אתם כאן. אז למה, בעצם, אינכם סופרים עדיין? למה אתם עדיין לא עוסקים במה שאתם אוהבים?

לסופר והבלוגר המקצועי האמריקאי, מארק מנסון, יש כמה תשובות לשאלות הללו והן לא כל כך נעימות. אם לסכם את דבריו בקצרה, אנשים צריכים להפסיק לחפש בכוח את הייעוד שלהם במרחבי החושך, כי סביר להניח שהוא נמצא מתחת לפנס ואתם יודעים מהו, אתם רק צריכים את האומץ להודות בכך ולנסות להגשים אותו ברצינות. גם אם דבריו של מנסון אינם נכונים ב-100% מהמקרים ול-100% מהא/נשים, מצאנו בהם מספיק אמת כדי לפנות אל מנסון ולבקש את רשותו להביא לכם את מאמרו. לשמחתנו הוא הסכים.

למאמר המקורי באנגלית: Screw Finding Your Passion

* * *

לעזאזל עם למצוא את מה שמלהיב אתכם

זוכרים פעם, כשהייתם ילדים? הייתם פשוט עושים דברים. אף פעם לא הייתם אומרים לעצמכם, "מהם היתרונות היחסיים של למידת בייסבול בהשוואה לפוטבול?" פשוט רצתם ברחבי מגרש המשחקים ושיחקתם גם בייסבול וגם פוטבול. בניתo ארמונות-חול ושיחקתם תופסת ושאלתם שאלות מטופשות וחיפשתם חרקים ותלשתם דשא והעמדתם פנים שאתם מפלצת הביוב האימתנית.

אף אחד לא אמר לכם לעשות את זה, פשוט עשיתם את זה. הדברים היחידים שהובילו אתכם היו סקרנות והתלהבות.

ומה שהיה יפה זה, שאם שנאתם בייסבול, פשוט הפסקתם לשחק אותו. לא היו כל רגשות אשם מעורבים. לא היה שום ויכוח או דיון. או שאהבתם את זה, או שלא.

ואם אהבתם לחפש חרקים, פשוט עשיתם את זה. לא היו ניתוחים מעמיקים של "ובכן, האם חיפוש חרקים זה באמת מה שעליי לעשות עם זמני כילד? אף אחד אחר לא רוצה לחפש חרקים, האם זה אומר שמשהו לא בסדר אתי? איך חיפוש אחר חרקים ישפיע על סיכויי ההצלחה שלי בעתיד?"

לא היה בולשיט. אם אהבתם לעשות משהו, עשיתם אותו.

היום קיבלתי את האימייל ה-11,504 בערך, השנה, ממישהו שכתב לי שהוא לא יודע מה לעשות עם חייו. וכמו כל האחרים, האדם הזה שאל אותי אם יש לי רעיונות לגבי מה הוא יכול לעשות, איפה הוא יכול להתחיל, איפה למצוא את "מה שמלהיב אותו".

וכמובן שלא עניתי. למה? כי אין לי פאקינג מושג. אם אתם לא יודעים מה לעשות עם עצמכם, מה גורם לכם לחשוב שאיזה חמור עם אתר אינטרנט ידע בשבילכם? אני סופר, לא מגיד עתידות.

אבל יותר חשוב, מה שאני רוצה להגיד לאנשים הוא זה: זה כל הרעיון – "לא לדעת" זה כל הפאקינג רעיון. כל הרעיון בחיים הוא לא לדעת, אבל לעשות משהו בכל זאת. כל החיים כאלה. כל החיים. וזה לא הולך להיעשות יותר קל כי גיליתם שאתם אוהבים את העבודה שלכם בניקוי בורות שופכין, או כי הצלחתם למצוא עבודת חלומות בכתיבת סרטי אינדי.

התלונה המשותפת בקרב רבים מן האנשים האלה, היא שהם צריכים למצוא 'את מה שמלהיב אותם'.

אני אומר – בולשיט! אתם כבר מצאתם את מה שמלהיב אתכם, אתם פשוט מתעלמים מזה. ברצינות, אתם ערים 16 שעות ביום. מה, לעזאזל, אתם עושים עם הזמן שלכם? ברור שאתם עושים משהו. אתם מדברים על משהו. יש איזשהו נושא, או פעילות, או רעיון שתופס נתך נכבד מהזמן החופשי שלכם, מהשיחות שלכם, מהשיטוטים שלכם ברשת, והוא עושה זאת בלי שאתם רודפים אחריו או מחפשים אותו במודע.

זה שם, מול הפנים שלכם, אתם פשוט מתחמקים מזה. מסיבה כזאת או אחרת, אתם מתחמקים מזה. אתם אומרים לעצמכם, "כן, כמובן, אני אוהב קומיקס, אבל זה לא נחשב. אי אפשר לעשות כסף מקומיקס."

לכו תזדיינו, האם אי פעם אפילו ניסיתם?

הבעיה היא לא חוסר בתשוקה למשהו. הבעיה היא פרודקטיביות. הבעיה היא תפיסה. הבעיה היא קבלה.

הבעיה היא ה-"נו טוב, זאת פשוט לא אפשרות ריאליסטית," או "אמא ואבא יהרגו אותי אם אנסה לעשות את זה, הם רוצים שאהיה רופא/ה," או "זה מטורף, אי אפשר לקנות ב.מ.וו עם הכסף שעושים בזה."

הבעיה היא לא התלהבות. היא אף פעם לא התלהבות.

הבעיה היא סדר עדיפויות.

וגם אז, מי אמר שאתם צריכים להרוויח כסף מלעשות מה שאתם אוהבים? ממתי כולם מרגישים שזאת זכותם לאהוב כל פאקינג שנייה מיום העבודה שלהם? ברצינות, מה כל כך לא בסדר בלעבוד בעבודה סבבה, נורמלית כזאת, עם כמה אנשים מגניבים שאתם אוהבים, ואז להתעסק במה שאתם אוהבים מהצד, בזמנכם הפנוי? האם העולם התהפך על הראש, או שפתאום זה נחשב בעיני אנשים לרעיון חדשני?

תראו, הנה עוד סטירה לפנים עבורכם: כל עבודה מבאסת לפעמים. אין דבר כזה פעילות מלהיבה שלעולם לא תתעייפו ממנה, לעולם לא תילחצו בגללה, לעולם לא תתלוננו עליה. זה לא קיים. אני חי את עבודת חלומותיי (מה שקרה במקרה, דרך אגב. מעולם, גם לא בעוד מיליון שנה, לא הייתי מתכנן שזה מה שיקרה – כמו הילד במגרש המשחקים, פשוט באתי וניסיתי), ואני עדיין שונא בערך 30% מהעבודה שלי. יש ימים שיותר.

שוב, ככה זה בחיים.

העניין כאן הוא, שוב, ציפיות. אם אתם חושבים שאתם אמורים לעבוד 70 שעות בשבוע ולישון במשרד, כמו סטיב ג'ובס, וליהנות מכל שנייה, צפיתם ביותר מדי סרטים גרועים. אם אתם חושבים שאתם אמורים להתעורר כל בוקר ובוקר ולרקוד בפיג'מה כי אתם צריכים ללכת לעבודה, כנראה שלא עשיתם בדק-בית לאחרונה. החיים פשוט לא עובדים ככה. זה פשוט לא ריאלי. יש משהו שרבים מאתנו צריכים שנקרא – איזון.

יש לי חבר, שבשלוש השנים האחרונות מנסה לבנות עסק ברשת ולמכור איזה שקר-כלשהו. זה לא עובד לו. וב'לא עובד', אני מתכוון שהוא אפילו לא משיק משהו. למרות שנים של "עבודה" והכרזות שהוא הולך לעשות משהו כזה או אחר, שום דבר לא באמת נעשה.

מה שכן נעשה, זה שכשאחד מהחברים שלו מהעבודה הקודמת פונה אליו עם עבודת עיצוב, מבקש ממנו ליצור איזה לוגו או עיצוב או איזה חומר פרסומי לאירוע. וואו, הוא עף על זה כמו זבובים על קקי פרות טרי! והוא עושה עבודה מצוינת! הוא נשאר עד 04:00 לפנות בוקר, שוקע לחלוטין בעבודה על זה וניהנה מכל שנייה.

אבל אז, יומיים אחרי זה, הוא חוזר להגיד "בנאדם, אני פשוט לא יודע מה אני אמור לעשות."

אני פוגש כל כך הרבה אנשים כמוהו. הוא לא צריך למצוא את מה שמלהיב אותו. מה שמלהיב אותו כבר מצא אותו. הוא פשוט מתעלם מזה. הוא פשוט מסרב להאמין שזה אפשרי. הוא פשוט פוחד לתת לזה ניסיון אמתי.

זה כמו שאיזה ילד חנון יבוא לחצר המשחקים בבית הספר ויגיד, "טוב, חרקים הם ממש מגניבים, אבל שחקני פוטבול מקצועיים מרוויחים יותר כסף, אז אני צריך לכפות על עצמי לשחק פוטבול כל יום," ואז יחזור הביתה ויתלונן שהוא לא אוהב את זמן ההפסקות.

וזה בולשיט. כל אחד אוהב את ההפסקות. הבעיה היא שהוא בוחר להגביל את עצמו בצורה שרירותית, על בסיס רעיונות דפוקים שיש לו בראש לגבי הצלחה ולגבי מה הוא אמור לעשות.

סוג נוסף של אימיילים שאני מקבל כל הזמן הוא מאנשים שרוצים עצות על איך להפוך להיות סופרים.

והתשובה היא אותה תשובה: אין לי שמץ של מושג.

כשהייתי ילד, הייתי כותב סיפורים קצרים בחדר שלי, סתם בשביל הכיף. בתור מתבגר, הייתי כותב ביקורות מוסיקה וחיבורים על להקות שאהבתי ואז לא מראה אותם לאף אחד. כשהאינטרנט הופיע, ביליתי שעות על גבי שעות בפורומים וכתבתי פוסטים באורך של עמודים שלמים על נושאים מטופשים – כל דבר מנגינה בגיטרה ועד לסיבות של המלחמה בעיראק.

מעולם לא שקלתי את הכתיבה כפוטנציאל לקריירה. אפילו לא חשבתי על זה בתור תחביב, או בתור משהו שמלהיב אותי. עבורי, הדברים שכתבתי עליהם היו מה שהלהיב אותי: מוסיקה, פוליטיקה, פילוסופיה. כתיבה הייתה פשוט עוד משהו שעשיתי כי התחשק לי.

ואז, כשהגיע הזמן לחפש עבודה שאוכל להתאהב בה, לא הייתי צריך לחפש רחוק. למעשה, לא הייתי צריך לחפש כלל. היא בחרה בי, באופן מסוים. זה כבר היה שם. זה כבר היה משהו שנהגתי לעשות כל יום, מאז שהייתי ילד, בלי אפילו לחשוב על זה.

כי הנה עוד נקודה שעשויה לעצבן חלק מכם: אם אתם צריכים לחפש את מה שמלהיב אתכם, אתם כנראה בכלל לא נלהבים לגבי זה בכלל.

אם אתם באמת אוהבים משהו, זה כבר ירגיש לכם כל כך כמו חלק מהחיים, שאנשים יצרכו להזכיר לכם שזה לא נורמלי, שאנשים אחרים הם לא ככה.

לא עלה בדעתי שלכתוב פוסטים של 2,000 מילה זה משהו אף אחד אחר לא מתייחס אליו כמשהו מהנה. מעולם לא עלה בדעתו של החבר שלי שעיצוב לוגואים זה משהו שמרבית האנשים מתקשים לעשות ולא נהנים ממנו. מבחינתו, זה כל כך טבעי, שהוא אפילו לא יכול לחשוב על האפשרות שזה יכול להיות אחרת. וזה, כנראה, מה שהוא אמור לעשות.

ילדה לא צועדת אל מגרש המשחקים ושואלת את עצמה, "איך אני מוצאת משהו כיפי?" היא פשוט הולכת ונהנית.

אם אתם צריכים לחפש ממה אתם נהנים בחיים, אתם לא הולכים ליהנות מכלום.

והאמת היא שאתם כבר נהנים ממשהו. אתם כבר נהנים מהרבה דברים. אתם פשוט בוחרים להתעלם מהם.