ריאיון עם יותם שווימר, עורך בהוצאת טל-מאי, לרגל השקת סדרת פרא, לספרי נוער של יוצרים מקוריים

יותם שווימר הספיק לא מעט בשלושים ואחת שנותיו. מכותב ביקורות ספרים ב-NRG ומוכר ב"צומת ספרים", עבור בהקמת אתר "הפנקס", כנראה האתר המוביל בישראל לספרות ילדים וכלה בעבודתו כעורך סדרות ספרים בהוצאת "אוקיינוס" ובהוצאת "טל-מאי" המשובחות. דווקא כעת, בזמן שהוצאות אחרות מצמצמות פעילות ומהססות להעניק במה ליוצרים חדשים עם יצירות אמיצות, הקימו שווימר ומאירה פירון מהוצאת טל-מאי את סדרת "פרא" – סדרה חדשה לספרות מקור עכשווית לבני הנעורים. לכבוד השקת הסדרה החדשה, אנחנו גאים ושמחים להביא לכם ריאיון עם אחד מאנשי המפתח בתחום ספרות הילדים בישראל.

איך הכול התחיל עבורך?

התחלתי לעבוד בתחום הספרות בזמן לימודי התואר הראשון שלי. עבדתי כלקטור של ספרות מתורגמת, ספרות מקור וספרות נוער בכמה הוצאות לאור, וכתבתי ביקורות ספרים ב-NRG, שם גם ייסדתי טור שיוחד לספרות ילדים. המשכתי לכתוב ביקורות ספרות ולשמש ככתב ספרות ראשי של YNET. בינתיים, עברתי כבר שלושה עורכים ואף אחד לא סילק אותי, אז אני מקווה שאני עושה משהו בסדר. נקודת המפנה המשמעותית הייתה החיבור עם תמר הוכשטטר בייסוד אתר "הפנקס", לפני שש שנים. מה שהתחיל בתור יוזמה פרטית לקידום השיח על ספרות ותרבות לילדים, הפך לשמחתי לבמה מרכזית, שאני מאמין שבאמת קדמה את תחום ספרות הילדים והאיור בארץ.

כתב עת מקוון, כנס שנתי, אירועי השקה, עריכה של ספרים ועכשיו סדרה חדשה – מאיפה האנרגיה לעשות את הכול? מה דוחף אותך?

אני אוהב מאוד לעבוד עם טקסטים. במובן זה, אני מתייחס לטקסט כתוצר תרבותי – כלומר, זה יכול להיות סיפור, אבל גם איור או רשימת ביקורת, מאמר או הפקה של כנס. זה המנוע העיקרי לעשייה – אהבה אמתית לדברים הללו, לצורה האמנותית שהיא ספרות, ובפרט – ספרות ילדים ונוער. בנוסף לכך, "הפנקס", למשל, מושתת על צורך עז לקדם נושא חשוב שלא זוכה למספיק התייחסות, וודאי לא התייחסות רצינית. עיקר הדיון בו מתקיים, בדרך כלל, באספקטים שאינם אמנותיים אלא דידקטיים-חינוכיים, טיפוליים או מסחריים. "הפנקס" וכל הפרויקטים הנלווים לו – אסופות, ימי עיון וכנס שנתי, וגם העבודה ב"טל מאי" – על בחירת הכותרים המתורגמים ועריכת ספרי מקור – נעשים מתוך כוונה ברורה לקדם, לעודד, לתת קול ונפח לדברים שלא מקבלים ייצוג ברור או משמעותי במיינסטרים.

הזכרת קודם את החיבור עם תמר הוכשטטר. תוכל לספר קצת איך זה להרים ולנהל מפעל (מאוד מרשים, אם יורשה לי) כמו "הפנקס" ועל הדינמיקה ביניכם?

תודה רבה על המחמאה! טפו טפו, היה לי מזל לעבוד רק עם אנשים מעולים שהשותפות אתם הולידה דברים טובים. זה ככה ב-YNET, במכללת "ספיר", ב"טל-מאי" וכמובן ב"הפנקס". לא הייתי יכול לעשות את "הפנקס" בלי תמר – על חדות המחשבה שלה, ההשראה הבלתי נגמרת שהיא מביאה אתה והכישרון הגדול שלה בתחומים רבים כל כך. אנחנו מבינים ומכבדים אחד את השנייה ויודעים לחלק את העבודה בינינו היטב, ואני חושב שמה שעובד מאוד טוב הוא שאנחנו תמיד נותרים רעבים. אין רגע אחד שאנחנו עוצרים ואומרים, "אוקיי, הספיק לנו", או "נראה לי שהגענו למקום ראוי מספיק". הרעב להמשיך וליצור זה מה שמפעיל אותנו – גם אם עליי להודות, שהעובדה שאין בכך תמורה כספית כלל, או לפחות לא תמורה משמעותית, מקשה פעמים רבות.

באשר לניהול האתר, אנחנו תמיד חושבים על הקהל, מה יעניין אותו ואיך אפשר לאתגר ולחדש – גם מבחינת התכנים שכתב-העת מציג, גם מבחינה ויזואלית וחוויית המשתמש וגם מבחינת הפרויקטים הנלווים של "הפנקס", כמו הפקת הכנס השנתי. בנוסף לכך, הספרות והאיור (והתרבות בכלל) תמיד עומדים לנגד עינינו. אנחנו מנסים להבין במה חשוב להתמקד, מה צריך לעודד ולקדם, איפה צריך להזריק עוד קצת אנרגיה. תחום האיור למשל לא היה מסוקר כלל עד ש"הפנקס" הגיע. נתנו לו במה עצומה, בראיונות עם מאיירים ומאיירות, בביקורת שהתייחסה בצורה משמעותית ונרחבת לאיורים, בתערוכות מקוונות ובחשיפה של מאיירים צעירים דרך מדור יצירה מקורית ואפיקים נוספים. היום השיח על האיור נמצא בליגה אחרת, כפי שראוי, וזה משמח מאוד.

מה עם סדרת "הרפתקה ראשונה"?

זו הייתה הפסיעה הראשונה שלי בתחום המו"לות, ואת ההזדמנות נתנו לי האחים אסף וחגי ברקת הנהדרים, מייסדי הוצאת "אוקיינוס", הידועה בעיקר בזכות סדרת "הרפתקה" היפה והמצוינת שלהם.

"הרפתקה ראשונה" הייתה סדרת-בת של "הרפתקה", וראו בה אור שלושה ספרים שיועדו לקהל צעיר יותר מהקהל של ספרי "הרפתקה", כלומר, למתחילים ולמתחילות לקרוא. הגישה שהנחתה אותי בבחירת הספרים היא לשמור על הקו הקלסי של "הרפתקה" – זאת אומרת, ספרים שנחשבים לקלסיקות בארצות המקור, ויחד עם זאת, לא להסתמך על בלוטות הנוסטלגיה של הקוראים בישראל, אלא להציע ספרים לא מוכרים בארץ. כך פורסמה אסופת סיפורים יפהפיים – "ג'ני ומועדון החתולים", שכתבה ואיירה אסתר אווריל האמריקנית (תרגמה: שירה חפר), ושתי יצירות מופת של הספרות האוסטרלית: "פשטידת הפלא" של נורמן לינדזי – רומן פיקארסקי פארודי מצחיק מאוד (תרגמו: שהם סמיט ואמנון כץ), ו"הרפתקאותיהם המופלאות של ספלולון וכרבולון" מאת מיי גיבס, פנטזיה הומניסטית שזכתה למעמד של בול כבוד באוסטרליה (תרגמה: יעל ענבר). הספר הרביעי שבחרתי, "ג'לסומינו בארץ השקרנים", של גדול סופרי הילדים באיטליה, ג'יאני רודארי, ראה אור לאחר מכן בסדרת "הרפתקה" הרגילה. כאמור, גם כאן הייתה כוונה להרחיב את הקיים בתחום הספרות לקוראים מתחילים ולהציע טקסטים מורכבים ומאתגרים יותר, אבל כאלו שהיופי, האלגנטיות, הדרמה, הקצב וההומור שבהם חזקים כל כך, שהם מהווים לא רק ספתח מוצלח להיכרות עם ספרות אלא זרז של ממש להמשך קריאה ואהבת קריאה עבור מי שעושים את צעדיהם הראשונים.

תוכל לספר לנו קצת על הוצאת טל-מאי, ההוצאה שבמסגרתה תושק סדרת "פרא"?

נכון נוהגים להשתמש במלה "פנינה" כדי לתאר משהו מיוחד, נוצץ ויקר ערך? אז "טל-מאי" היא בדיוק זה. רק שבשונה מאבן חן, "טל-מאי" לא מסתפקת בלהיות בוהקת. היא גם הוצאה דינמית ומתחדשת, מאתגרת ובעלת תעוזה. את ההוצאה הקימה הסופרת והמתרגמת מאירה פירון, שזכתה בעיטור אנדרסן לתרגום וכתבה ספרים נהדרים לילדים. היא משמשת גם היום כמו"לית של ההוצאה, ואני העורך הראשי. כיוון שמדובר בהוצאה קטנה, שמוציאה לאור כעשרה ספרים בשנה, הבחירות של מאירה ושלי ספציפיות מאוד ונתונות למעשה רק למה שאנחנו רוצים להוציא לאור וחושבים שחשוב שיגיע לילדות ולילדים. לשמחתי, מצאתי במאירה לא רק מו"לית רגישה, חכמה ואכפתית, אלא שותפה מלאת השראה, יצירתיות ודרבון, מישהי שספרות הילדים חשובה לה במובן העמוק ביותר, והיא נחושה להוציא לאור את הספרים הכי טובים, ללא פשרות. היא הולכת אתי עם הרעיונות שלי, גם אם הם לפעמים משוגעים, ושומרת תמיד על האיכות הגבוהה של הספרים בצורה מעוררת השתאות. לעבוד בהוצאה כזו, שחרתה על דגלה מהיום הראשון את האיכות האמנותית כערך עליון, זה דבר יוצא מן הכלל.

למה "פרא"?

כולם אוהבים את "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק. היום, ממרחק הזמן, גם מכירים בפראיות כמרכיב בעל ערך בספרות הילדים. אבל איכשהו, בספרות המקור, אני לא מוצא מספיק מהפרא הזה. כלומר, יצירות שלא כתובות בתבנית סיפורית מוכרת או אפילו שחוקה, ספרים שהגיבורים שלהם שונים מהמקובל, או סגנונות כתיבה משוחררים יותר, אפילו ניסיוניים. סדרת "פרא" מבקשת להרחיב את הקיים, ולתת מקום של כבוד לבני ובנות הנוער, שמגיע להם סדרה מו"לית של ספרים איכותיים, ייחודים ומפתיעים. מטרה נוספת של הסדרה היא לתת במה לקולות חדשים, שבסגנון כתיבתם מעשירים את ספרות הנוער המקומית, ולמעשה פורצים את הגבולות של המוכר והידוע אל עבר הפראי והאחר.

איך משיקים דווקא עכשיו סדרה של יוצרי מקור אנונימיים, באחת התקופות הכי מאתגרות של שוק הספרים בישראל?

דווקא עכשיו! מבחינתי, הדבר החשוב ביותר בהוצאה לאור הוא ספרות המקור, ובמיוחד – לתת בית ליוצרים (סופרים ומאיירים) חדשים – לפתח, לעודד, לקדם. לשם כך חשוב שהספרים שלהם יראו אור. זו המחויבות של ההוצאות לאור, והן צריכות לעשות זאת חרף כל מה שקורה. פחות ספר מאנגליה ועוד ספר מבאר שבע. פשוט ככה. ב"טל-מאי" ראו ורואים אור ספרי נוער מתורגמים מעולים, של רואלד דאל, מג רוסוף, ג'ני וולנטיין, שרון קריץ', לויס לורי ועוד רבים וטובים. אבל גם לנו בישראל יש סופרים וסופרות שיודעים לספר סיפור בצורה ייחודית, מרתקת, מרגשת ומסעירה, ולכן הסדרה מתמקדת רק בסופרי מקור, שיעמדו לצד גדולי הסופרים בעולם. ובצדק.

מה עמדתך בנוגע לחוק הספרים ולדבריה של שרת התרבות בוועידת ישראל לתרבות של "הארץ"?

העניין נורא פשוט, ואני לא מבין למה הולכים סחור-סחור ומתמקדים בדברים שרק מבלבלים את הציבור. החוק צריך להשתנות – להגביל את ההנחה שהרשתות דורשות מההוצאות לאור, ולבטל את הבעלות הצולבת. החוק מיסודו הוא טוב, אבל למיטב הבנתי, במסגרת החוק הצרפתי – שעליו מבוסס באופן די רעוע החוק הישראלי – לחנויות יש תקרת הנחה נמוכה, והיא פר ספר ולא פר הוצאה לאור, כמו שקורה אצלנו. יתרה מכך, והבלתי נתפס לכאורה במחוזותינו, הוא שלפי החוק הצרפתי, אם חנות רוצה לקבל הנחה גדולה יותר על ספר מסוים היא צריכה לתת משהו בתמורה – למשל, להתחייב לעשות אירועים סביב הספר או להציג אותו בצורה יותר בולטת. לעומת זאת, המצב כיום הוא שהספרים לא מוצגים טוב מספיק, ושהחנויות – פרט לחנויות הפרטיות – לא עושות כמעט כלום עם הספרים. וזה עניין מערכתי. עובדה, כשאני מגיע לחנויות, גם חנויות רשתיות, ומדבר עם המוכרים ומספר להם על ספרים, הם באמת מתעניינים, אכפת להם והם שמים לב. אבל השינוי בתפיסה מוכרח להיות יותר רחב ולהגיע מלמעלה.

הוצאנו עכשיו ספר חדש שנקרא "כמעט שם", של רועי סלמן, שפותח את סדרת "פרא", והרבה אנשים הלכו לקנות אותו ושילמו 50 ₪ עבורו. הם עשו את זה בשמחה גדולה, נהנו מהספר ורצו לספר לחברים, שגם הם יכולים לרכוש את הספר במחיר סביר למדי. לפני החוק, הספר היה חלק ממבצע, כך שהם היו חייבים לקנות עוד ספרים ולשלם יותר, או שאם הוא לא היה במבצע, או אם הם היו רוצים לקנות רק אותו, אז מתוקף תרבות המבצעים, המחיר הקטלוגי שלו היה גבוה בהרבה (כ-80 ש"ח), ואולי היו מתקשים לקנות אותו. להיכנס לחנות ולקנות ספר אחד שאתה רוצה זה בדיוק מה שצריך להיות.

ואם יורשה לי, זה לא באותו עניין, אבל קשור קצת: ספרות הילדים והנוער אמנם מאוד פופולרית, אבל היא לא זוכה לכבוד הראוי לה בארץ, וזה בא לידי ביטוי בכל התחומים. באנגליה, למשל, ספרות הילדים רשמה השנה עלייה של 3% אחוזים במכירות, כי יודעים איך לקדם אותה ואיך להתייחס אליה, ואילו אצלנו היא נפגעה אנושות מהחוק (אבל זה לא באמת החוק, אלא גם המשבר בסטימצקי ועניינים נוספים). החנויות הפרטיות – רובן לפחות – יודעות איך להציג ספרות ילדים ונוער חדשה, ולא מסתמכות רק על הקלסיקות ועל רבי המכר הסדרתיים. אבל כשאין לך את הגישה המינימלית אפילו לתחום הזה ואת התפיסה שזו ספרות שצריך לקדם ולעודד, זה פוגע אנושות בספרים החדשים.

עוד פגיעה כזו היא רשימת רבי המכר. בעוד במדינות רבות יש הפרדה בין ספרות ילדים וספרות נוער בטבלאות רבי המכר וישנם 10 מקומות בכל טבלה – אצלנו ספרי ילדים ונוער מרוכזים יחד לטבלה שכוללת אך ורק חמישה מקומות. כיוון שטבלת רבי המכר היא מקור מידע וגם מקור שיווקי חזקים מאוד, ישנם המון ספרים, שיכולים להצליח ולמכור יפה, אבל הם לא זוכים לחשיפה בתחשיב הזה שמוצג לציבור, וזה פוגע בהם. בנוסף, ספרי "דיסני", למשל, שהם מרצ'נדייז ולא ספרות, לא זקוקים לטבלת רבי המכר, הם נמכרים בכל מקרה ויודעים עליהם בגלל הסרט. הם יכולים להימצא תחת כותרת אחרת, ובכך לפנות מקום לספרים אחרים, שהחשיפה ברבי המכר תעזור להם.

אילו ספרים אתם מחפשים עבור סדרת פרא? מה אתה מחפש בטקסט, שגורם לך להחליט, "אוקי, את זה אני רוצה"?

אנחנו מחפשים את הספרים המיוחדים, אלו שמציעים חוויה ייחודית, אישית ומקורית. זה נכון לגבי ספרות מקור וגם לגבי ספרות מתורגמת. אנחנו מחפשים דמויות מובחנות, במובן זה שהן חד-פעמיות ולא ניתן היה לקרוא את הסיפור באותו אופן אם היו מחליפים אותן בדמות אחרת. אנחנו מחפשים גישה חיה ומרעננת לספרות ילדים ונוער, לא אותו נרטיב קבוע או סיפור מוכר בלבוש אחר, אלא משהו שגם אם הוא חלק ממסורת ספרותית או מתפיסה אמנותית מסוימת, יש בו מקוריות. וכמובן, יופי, הרבה יופי.

האם תוכל לחלוק אתנו כבר ספרים להם נוכל לצפות מן הסדרה החדשה?

אוכל לספר על שלושת הספרים הראשונים שיראו אור ב"פרא". הראשון ראה אור ממש עכשיו – "כמעט שם", רומן הביכורים של רועי סלמן., וכבר ניתן להשיגו בחנויות. אחד הדברים המיוחדים בספר הזה הוא השפה שבו – היא מאוד ישראלית ועכשווית, ויחד עם זאת, הביטוי שלה בתוך הסיפור הוא ספרותי מאוד. כלומר, יש משהו רהוט וקולח בסיפור, וגם מאוד מחובר לדיבור ולחוויית ההתרחשות הספציפית. הגיבור הוא ממוצא עיראקי והעלילה מתרחשת בבת ים ובבאר שבע – שני ייצוגים שלא קיימים בספרות הנוער המקומית. ולו מהבחינה הזו, אני גא מאוד שהספר הזה רואה אור ב"טל-מאי". זהו סיפור שנע בין מציאות לבין תודעה מסויטת, וכל זה בטקסט ספרותי סוחף מאוד, שמשוקע בנקודת המבט של הילד המספר, וכך בעצם מרכיב לנו את התמונה האישית של החוויה שלו.

הספר השני הוא "בזמן שלא היית", רומן הנעורים הראשון של ענבל מלכה, שפרסמה בעבר רומן למבוגרים. ענבל היא למעשה ג'ני וולנטיין ושרון קריץ' הישראלית. היא מספרת סיפור נוגע ללב ורגיש בצורה שונה ממה שכותבים פה. בניגוד לדרמה הקצבית של ספרות הנוער העכשווית, הרומן של מלכה הוא בעל קצב איטי, מדוד, והקריאה בו היא כמו פסיעות עדינות. זהו רומן מורכב ורגשי מאוד, שאין לי ספק שיגרום להרבה קוראות וקוראים לדמוע מהתרגשות.

הספר השלישי הוא "ריקי לי וו דבוקה לכסא!" – ספר הביכורים של ציפור פרומקין הוא מעין הזיה מיסטית סוראליסטית נפלאה, מלאת כאב ויופי, על ילדה בשם ריקי לי וו שנאלצת לעזוב את ביתה לזמן מה ולגור אצל הדודים. המצוקה שלה והדאגה לאביה החולה מתורגמים לתודעה פנטסטית פרועה שמתפרצת ביתר שאת ביום לימודים אחד.

ומה שכולם ודאי רוצים לדעת – איך מעבירים אליכם כתבי יד?

במייל, כמובן talmay.text@gmail.com

אני תמיד שמח לקרוא טקסטים, גם אם לוקח קצת זמן להגיב. אנחנו בכל זאת מעט אנשים…