מכונת הכתיבה
ביקורתה של אפרת מלטר על "מזרן האבן", ספרה החדשה הסופרת הקנדית הבכירה, מרגרט אטווד
מזרן האבן של מרגרט אטווד הוא אסופה של תשע מעשיות, שחלקן חדשות וחלקן התפרסמו בעבר במקומות שונים. הבחירה לקרוא לתשעת הסיפורים הקצרים מעשיות מדגיש את הקשר של אטווד אל עולם הפולקלור, ואולי מבטא ניסיון להתרחק מן הריאליזם המזוהה עם סופרים אחרים. זו לא הפעם הראשונה שהיא משתמשת במונח הזה. כבר באחד הספרים הראשונים שלה, מעשה השפחה, היא הצמידה את המונח "מעשייה" לסיפור המגיע מנקודת מבט של אישה. בעשור השמיני של חייה, אלו לא סתם מעשיות אלא מעשיות של אישה זקנה, או כמו שקוראים להם בפולקלור היידי – בובה מייסעס. מונח המצביע על חוסר האמינות שיש ליחס למילים המגיעות מנשים זקנות. אבל הזקנה הזו, שקריירה ארוכה של כתיבה מאחוריה, מעל 50 ספרים בז'אנרים שונים, ביניהם מדע בדיוני, שירה ומאסות, רק הופכת ערמומית יותר עם השנים.
המעשיות של אטווד מחפשות את החוטים העדינים שקושרים את עולמות הדמיון לקרקע המציאות, כמו בשלושת המעשיות הראשונות הכרוכות זו בזו. בראשונה מהן, אלפינלנד, העולם הקסום שהסופרת נשואת הסיפור יוצרת מקבל חיים משל עצמו בסרטים, משחקי מחשב וקהילת מעריצים נאמנים אבל בו זמנית הוא גם מקום מסתור, מחסן לבבואות של בני אדם בשר ודם מן "המציאות", האהובים והשנואים כאחד, וכפי שיסתבר בסיפור השלישי, גם מקום אפשרי לסליחה והשלמה. אבל לרצון למצוא את הקשר הזה, לחבר מסמן עם מסומן, יש גם צד פשטני, המניע דמות אחרת במעשייה השנייה. נאווין, הסטודנטית לספרות, מנסה לפענח את הקוד ולמצוא "מי זה מי" בעולם הדמיוני של אלפינלנד, כפי שניסו לפניה בשיריו של משורר בן דורה של יוצרת אלפינלנד, פליט נוסף של שנות השישים בקנדה (ממלכה מיתולוגית בפני עצמה ממנה צמחו דמויות כמו לאונרד כהן).
מעשיות, בניגוד לסיפור קצר, מעוררות בנו ציפייה למעשה שכולו דמיוני, כזה שאין לו אחיזה במציאות. במעשיות של אטווד, חובבת המדע, לא מתרחש דבר שאין לו הסבר שניתן להבנה. ב"לוסוס נאטוריי" מספרת אטווד כיצד הצד האחר של הדמיון, הפחד והאימה ממה ששונה ולא מוכר, יוצר מפלצות. בסיפור "אני חולמת על זיניה עם השיניים האדומות מאד" חוזרת אטווד אל הכלה השודדת, הספר שנכתב ברוח מעשיות עתיקות, ובו זיניה, הלילית, חוזרת לחלומותיה של אחת הנשים בהן פגעה בספר, בדיוק ברגע שבו היא זקוקה לצד האכזרי יותר של האישיות שלנו. החלומות יכולים להיות דרכה של יצירת האופל לתקשר עם קרבן העבר שלה מן הצד השני, או פשוט תת מודע פעיל במיוחד. בסיפור האחרון, "זמנכם אזל", מלווים את וילמה, גיבורת הסיפור, אנשים קטנים וצבעוניים, תוצר של תסמונת שארל בונה הגורמת למי שראייתם נחלשה או נפגעה לראות דברים שאינם שם.
כמי שכותבת ספרי מדע בדיוני העוסקים בעתיד קרוב ומאיים כמו "בז וניאלה" ו"שנת המבול", לוקחת אותנו אטווד במעשיות שלה לממלכה קרובה ומאיימת לא פחות – הזקנה. ב"אלפינלנד", למשל, הזקנה היא טריטוריה מסוכנת לא פחות מסופת השלג המאיימת בחוץ. גיבורי הסיפורים נושאים את העבר על כתפיהם, עבר שעלול להראות דמיוני וזר למי שלא חי אותו, אבל בלעדיו מעשיהם של הגיבורים חסרי הגיון, כמו במעשייה שעל שמה נקרא הספר, "מזרן האבן". בסיפור הסוגר את הספר, "זמנכם אזל", הפער הבין-דורי מקבל זווית קיצונית במיוחד, כשתנועה חברתית של צעירים יוצאת כנגד הזקנים, אותם בזבזני משאבים הממתינים למותם.
בלב של כל מעשייה טובה נמצא חפץ קסום, "הענף הקסום, הפרח הלבן הקטן, המילה האחת" שאטווד כתבה עליהם בשיר "וריאציות על המילה שינה", אותו חפץ שיכול להגן על הגיבור, לשבור קללה או להרוג אויב. נדמה שבסיפורים של אטווד המעשייה עצמה הופכת לאותו חפץ קסום. וכך המעשיות שאנו מספרים לעצמנו, בין אם הן מגיעות מן העבר או שמקורן בפחדים שלנו, יכולות להביא עושר רב, השלמה עם העבר, או ביצוע של פשעים נתעבים.
הספר, בתרגומו המצוין לעברית, הוא תענוג למי שכבר מכורים לסופרת הקנדית, וגם נקודת פתיחה טובה למי שטרם מכירים את ספריה.
לקריאת הסיפור אלפינלנד מן האוסף
מזרן האבן
מאת: מרגרט אטווד
תרגום: יעל אכמון
הוצאת כנרת זמורה-ביתן (2016)
255 עמודים