ריאיון עם שלושה מנהלי הוצאות בעקבות מעבר ביטול חוק הספרים בקריאה טרומית

בעקבות הכרזתה של מירי רגב, שרת התרבות, על כוונתה לבטל את חוק הספרים, וכעת, בעקבות מעבר החוק בקריאה טרומית, רצינו להבין מה בדיוק עומד על הפרק: האם שרת התרבות, מירי רגב, אכן לא עשתה שיעורי בית, או שמא יש דברים אחרים שאנו לא רואים? מה עשה חוק הספרים בזמן שפעל ומה צפויות להיות ההשלכות של ביטולו? לשם כך שוחחנו עם שלושה מנהלי הוצאות עצמאיות: גילי בר-הלל סמו – בעלת הוצאת "עוץ", רני גרף – בעל הוצאת "גרף" ואסף ברקת – מבעלי הוצאת "אוקיינוס".

לפני שנתחיל, ראוי לציין מספר נקודות. ראשית, למרות שזכה לשם הקליט, "חוק הספרים", החוק הוא בעצם "הוראת שעה" ניסיונית, בלבד, כדי לבחון את השפעותיו על שוק הספרים ואת יעילותו. בכל מקרה תוקפו תוכנן לפוג ב-2017. שנית, ביטול החוק אותו מובילה כעת שרת התרבות, מירי רגב, היא בעצם אותה הצעת חוק אותה יזם לפני כשנה חה"כ יואב קיש, אך לא הצליח לגרום לה להמריא. במילים אחרות, למרות שהנושא עלה לכותרות בעקבות נאומה של רגב בוועידת "הארץ", מדובר במהלך שנמצא בדגירה כבר זמן רב. כעת הוא רק עולה שוב לתודעה הציבורית. מדוע, אם כך, שנה בלבד לאחר כניסתה של הוראת השעה לתוקף, התעורר הרצון לבטלה? מדוע רצון זה הוביל למאמץ בן שנה כדי לבטל את הוראת השעה שנה לפני שיפוג תוקפה בכל מקרה? יכול להיות שלא נבין לעולם, אך בטוח יכול כל אחד המצוי בעניין לגבש השערה תקפה.

לא לבטל – לטפל, או מדוע בעצם כן כדאי לשמר את החוק?

בעת שאושר חוק הספרים בכנסת, ביולי 2013, הוצאות לאור רבות הביעו מורת רוח ואכזבה רבה לגבי מתכונתו שאושרה לבסוף. התחושה בקרב הגורמים המקצועיים בענף הספרים הישראלי הייתה שזהו אינו החוק אליו פיללו וכי לא יוכל לספק פתרון של ממש בצורה שעבר, לאחר שהושמטו ממנו מספר סעיפים חשובים. בין אלה, החשוב ביותר ככל הנראה, היה סעיף המגביל את גובה ההנחה אותה יכולות רשתות הספרים לדרוש מן ההוצאות. ובכל זאת, שנתיים לאחר כניסת החוק לתוקף ב-2014, גם מו"לים שהתנגדו אז למתכונתו של החוק, מוצאים עצמם כעת מגנים עליו ומתנגדים לביטולו.

גילי בר-הלל סמו, שחקנית חדשה יחסית בענף המו"לות, שהקימה את הוצאת "עוץ" זמן קצר לפני חוק הספרים, הספיקה בכל זאת לחוש בהשפעותיו על הענף: "מצב השוק לפני שהחוק נכנס לתוקפו היה מצב של משבר. היה ברור שמשהו רע עומד לקרות. דיברו על קריסה של הוצאות ספרים אחדות, על קריסה אפשרית של סטימצקי (גם מסיבות אחרות). אני, האמת, חששתי מהתמוטטות הרבה יותר גדולה שלא קרתה. ייתכן שהחוק תרם לכך, על כל מגבלותיו והחורים שבו.

"עוד יתרון שנתן לי החוק היה בעניין שטח תצוגה – החוק מחייב את חנויות הספרים לתת שטח למגוון הוצאות, לא רק להוצאת הבית. בתור הוצאת ספרים קטנטנה, זה ממש יתרון עבורי. כל ספר שלי שהחנות שמה במקום בולט בתצוגה מקדם אותה לקראת עמידה בתנאי החוק. אם יבוטל החוק, מיד יחזרו לחזית הספרים של ההוצאות המיוחסות".

רני גרף, בעלי הוצאת גרף ומן הקולות החזקים ביותר נגד ביטול החוק, מוסיף: "בעקבות כניסת החוק מחיריהם של ספרים חדשים ירדו, ובאופן משמעותי. אם קודם מחיר ספר חדש היה בין 88 ל-98 ש״ח (מחיר שנקבע ע״י המו״לים כדי שעדיין יישאר משהו בכיסם לאחר שהספר משתתף במבצעי "4 ב-100"), הרי שעם כניסת החוק לתוקף מחיריהם של ספרים חדשים ירדו ותומחרו בין 50 ל-70 ש״ח, בלבד".

אסף ברקת, מבעלי הוצאת אוקיינוס – "עם כניסת החוק לתוקף חלה האטה, שמבחינתי היא מבורכת, במספר הספרים החדשים שרואים אור, וההוצאות התחילו לחשוב פעמיים אם להוציא ספר או לא, ואיזה ספרים להוציא. נכון שהמתנגדים לחוק טענו שבעקבות כך ייווצר מצב שרק הסופרים הנמכרים ביותר הם אלה שיראו אור (ולא בהכרח הטובים, המעניינים, או החשובים ביותר) ולסופרים צעירים ולא מוכרים לא תהיה אפשרות לפרוץ קדימה. אבל אני מאמין שעם השנים המצב הזה יתאזן ומי שבאמת טוב ימצא את הקהל שלו – בזמן שכמויות הזבל הגדולות יקטנו למינימום".

את הנעשה אין להשיב

אך מעבר ליתרונותיו של החוק עבור המוציאים לאור, מסתבר שאי אפשר פשוט ללכת לאחור ולעמיד פנים שחוק הספרים לא התקיים. לאחר כשנתיים שנים במהלכן החוק עמד על כנו, ישנן סכנות הנלוות לעצם ביטולו.

"העניין הוא, שאם החוק יבוטל מחר, מצבי לא ישתפר" מסבירה בר-הלל סמו. "ראשית, יפעילו עליי לחץ להכניס את הספרים למבצעים. שנית, הרשתות ימשיכו לגבות את העמלות/אחוזים הגבוהים שלהן". מסתבר שאת השלכות חוק הספרים וחוסר היכולת לתת הנחות מפליגות בשנה וחצי הראשונות, רשתות הדואופול פשוט גלגלו שוב על ההוצאות. משמע, בדיוק אותה פרצה בחוק, אליה התנגדו הוצאות הספרים ללא הועיל, נוצלה עד תום על ידי רשתות הספרים המרכזיות בארץ. "הרשתות דורשות כיום 'הנחות' ממש בלתי אפשריות על מחירי הספרים. אם לפני החוק, הרשתות קיבלו בערך 50% מכל מכירה, כיום הן מקבלות 65-70%. זה מחייב אותי לקבוע לספר מחיר, שמצד יאפשר לי להרוויח גם אם אקבל ממנו רק 30%, ומצד שני, שלא יהיה מופקע ומופרך לחלוטין, כי מי ישלם 120 ש"ח לספר? זאת, האמת, משימה בלתי אפשרית. התוצאה היא שהספרים שלי יקרים יותר מכפי שקיוויתי שיהיו, ואני עדיין לא מצליחה להגיע לרווח".

גם גרף מכיר את התופעה, ואף רומז שיכול להיות שעל ידי הבחירה בהנחות המפליגות של רשתות הספרים, הציבור הרחב דווקא מפסיד: "לו היו מתקנים את החוק ומגבילים את עמלת החנויות (שכיום עומדת על כ-60% ממחיר הספר) ניתן היה להוריד מחירי ספרים חדשים אף ל-35-45 ש״ח. במצב שכזה, יכולים היו לקוחות ליהנות באופן כללי מספרים שמחירם נמוך כל הזמן. זאת מבלי להיות מוגבלים למבחר מסוים או לפרק זמן מסוים.

חלק מן המתנגדים הגדולים לחוק הספרים והתומכים בביטולו מציינים את חשיבות "השוק החופשי" ומציינים כי אם לא טוב למנהלי ההוצאות עם תנאי רשתות הספרים, הם יכולים פשוט להפסיק לעבוד אתן. אלא שכפי שבר-הלל סמו מספרת, להפסיק לעבוד אתן זה לא כל כך פשוט. "בתחילת הדרך התפיסה שלי הייתה לעשות מהדורות קטנות של ספרים יקרים. עכשיו עברתי למהדורות גדולות יותר של ספרים זולים יותר. אני מקבלת החלטות שנה או שנתיים מראש, בהתבסס על הנחות מסוימות לגבי תנאי המכירה. כל שינוי מסיבי יגרור הפסדים, כך שאני די יוצאת קירחת מכאן ומכאן.

הדואופול מוכרח ליפול

אם כבר הזכרנו את עניין השוק החופשי וההתמודדות של ההוצאות מול כוחן של רשתות הספרים, כל מנהלי ההוצאות מסכימים כי הבעיה הכי גדולה שהחוק לא טיפל בה, היא כוחן של רשתות הספרים לקבוע את גובה ההנחות ואת תנאי התשלום:

הבעיה הכי גדולה, לדברי בר-הלל, היא ש"לרשתות יש עדיין יש כוח כמעט בלתי מוגבל לקבוע את תנאי התשלום להוצאות, ומכאן נגזרים המחירים".

"להזכירכם," מציין גרף, "העמלה אותה גובות רשתות הספרים מן ההוצאות היא הגבוהה בעולם, ובהפרש משמעותי. ברוב מדינות העולם נהוגה עמלה של כ-30%. עמלה גבוהה זו היא תוצאה ישירה מהמבנה הדואופוליסטי של שוק הספרים הישראלי. זו גם אולי הנקודה היחידה בה מירי רגב ואני מסכימים. המבנה הריכוזי הזה מונע שוק תחרות חופשית של ממש והייתי מצפה מתומכי פילוסופיית השוק החופשי שיבינו זאת. תחרות היא חלק אינטגרלי מכל שוק חופשי. ריכוזיות מונעת תחרות.

בר הלל מוסיפה לדבריו של גרף בנושא התחרות בשוק הספרים: "כמו שאמרתי, החוק היה לא טוב, וביטולו לא טוב. מה שצריך לעשות הוא לתקן אותו, לא לבטל אותו. או עוד יותר טוב: שהממונה על ההגבלים העסקיים יעשה את עבודתו כראוי, וזה אומר לדאוג גם לצרכים של הצד היצרני, ולא רק למחיר הסופי לצרכן".

ואיך תסבירו שבכל זאת, ישנם מוציאים לאור שדווקא מסכימים עם השרה רגב ורוצים בביטולו המוחלט של החוק?

לדברי גרף, "מו״ל שמתנגד לחוק (ואין רבים כאלה, רוב מתנגדי החוק הם מו״לים הנגועים בבעלות צולבת באחת משתי הרשתות הדואופוליסטיות, וגם שם אין תמימות דעים) רשאי, למכור את ספריו ולתמחר אותם ב-25 ש״ח כבר עכשיו. אין דבר וחצי דבר בחוק שמונע זאת ממנו. העובדה שגם מו״לים שמתנגדים לחוק אינם עושים זאת (דבר מתמיה כשלעצמו) מלמדת על הכשל המובנה בשוק הספרים יותר מכול".

במילים אחרות – גרף מתייחס לבעלות הצולבת של הוצאות ספרים מרכזיות בישראל על רשתות הספרים המרכזיות, "סטימצקי" ו"צומת ספרים". במצב בו האנשים שמאחורי ההוצאה והאנשים שמאחורי רשתות הספרים שמבקשות להציע ספרים בזול הם אותם האנשים, מתעוררת השאלה: אם רוצים אותם מו"לים להציע 'ספרים במחיר עממי', מדוע אינם מורידים את המחיר הקטלוגי של ספריהם מראש? כך לא היה כל צורך בהנחות גבוהות כדי להנגישם לצרכן, הגם שחוק הספרים אינו מונע זאת גם כיום. למרות ההכרזות הרבות, העובדה בשטח היא שגם הוצאות המתנגדות לחוק הספרים דורשות את אותם המחירים שלדבריהן גבוהים מדי שלא בצדק.

חוק הספרים במבחן הזמן

לפני כשנה, חה"כ יואב קיש רצה גם הוא לבטל את חוק הספרים ועורר המולה. והאם ההתייחסות שלכם לנושא השתנתה מאז, לאחר שנה נוספת עם החוק?

"לא ממש", משיב גרף "אבל היו תובנות שהיו תאורטיות לפני כניסת החוק והפכו למעשיות לאחר מכן. בעיקר התובנה שמה שמאד חסר בחוק—וזהו התיקון העיקרי שיש להכניס אליו—הוא הגבלת עמלת החנויות, מכל הסיבות שפירטתי למעלה. בנוסף, אומר שלבטל את החוק כרגע זו עבודה מרושלת ושטחית של משרד התרבות משום שמלוא השפעותיו, לטוב ולרע, עדיין לא התגלו. לאחר הבלגן ששלט בשוק הספרים במשך עשרות שנים, לבוא לאחר שנה וחצי בלבד ולבטל אותו, בזמן שהמגמות רק מתחילות להתגבש, זו רשלנות פושעת. אין אף חוק במדינת ישראל שבוטל בכזה חיפזון, בוודאי לא חוק שנחקק על ידי אותה ממשלה שחוקקה אותו ובתמיכתה".

גם ברקת לא ממש שינה את דעתו בזמן שחלף. "לא, הדרך שבה אני רואה את החוק נשארה זהה מאז שניצן הורוביץ העלה אותו לראשונה ב-2011. החוק אמנם חשוב מאד מבחינת התיקונים שהוא עושה בתמורה לסופרים ובניסיון לצמצם את הנזק שגורמות רשתות הספרים להוצאות, אבל מבחינתי החשיבות הרבה ביותר של החוק היא בצמצום של כמויות הספרים הגדולות שיוצאות בישראל. המציאות לפני החוק הייתה שכדי לעמוד בתחרות ובמבצעים ההוצאות היו צריכות להוציא כמויות אדירות של ספרים חדשים בתדירות גבוהה. התוצאה  הייתה ירידה באיכות הספרותית של הספרים (הוציאו לאור ללא אבחנה) וגם באיכות ההפקה שלהם (קיצצו בהוצאות על הגהה, עריכה, גרפיקה וכו' וקיבלו מוצרים ירודים באיכותם)".

איפה הליכוד שהיה מאחורי החוק?

מדוע, לדעתכם, ממשיך הליכוד להילחם בחוק שחבריו הובילו, בחסות ראש הממשלה ובברכתו?

לדברי ברקת, יכול להיות שלא מדובר בסוגיה מפלגתית, אלא בסוגיה פרטית של רגב וקיש עצמם. "לא נראה לי שמדובר במאבק פנים ליכודניקי, אלא ברצון של מירי רגב למצוא חן בעיני 'העם' ולקדם חוקים שנראה לה שיקדמו אותה באופן אישי. מההתבטאויות שלה בנושא ברור לחלוטין שהיא לא הבינה את המשמעויות הרבות והשונות של החוק, ורידדה אותו לרמה של 'ספרים צריכים להיות לעם במחירים עממיים'".

כמו כן, מחדד ברקת ומעלה נקודה נכונה: "החוק, במקורו, הוא של ניצן הורוביץ ממרצ, ולימור לבנת רק קידמה אותו (בצורה מוצלחת וכנה). ממש לא מדובר ב'חוק ליכודניקי'".

אך אם חה"כ קיש לא הצליח להוביל את ביטול החוק לבדו, לדברי ברקת, "נראה שלמירי רגב יש כוח רב הרבה יותר מליואב קיש, ובעיקר יחסי ציבור טובים יותר. לכן הסבירות היא שההתנגדות הציבורית לחוק (שנובעת מבורות ודיסאינפורמציה מכוונת מכיוונם של המתנגדים לחוק) רק תגדל. אני מקווה שבסופו של דבר החוק יישאר על כנו, למרות שהוא רחוק מלהיות מושלם".

רני גרף, אשר היה מעורב עוד בדיונים ובשימועים שקדמו לחוק הספרים ב-2013, נוקט עמדה יותר נחרצת ומוסיף, "לא זאת בלבד ששרת התרבות אינה נוהגת לעשות שיעורי בית, אלא שהיא גם מתעלמת באופן מופגן משיעורי הבית שהכינה עבורה הוועדה שהיא עצמה הקימה לבדיקת החוק. אין בהכרזותיה של רגב דבר וחצי דבר שקשור ללמידת הנתונים, אין בהן דבר שמתייחס לוועדה המקצועית שהיא עצמה מינתה, אין בהן דבר שמלמד על מנהל תקין. יש בהן הרבה מאד שמלמד על פופוליזם שכל מטרתו תפקיד פוליטי נחשק יותר בעתיד, ודבריה מכוונים לחברי מרכז הליכוד שלא מכירים את הנתונים ואת המציאות המורכבת של שוק הספרים הישראלי בפרט והשוק הישראלי בכלל.

גרף לא מפנה אצבע מאשימה כלפי השרה רגב בלבד: "תמהני גם על ממשלת ישראל, שמצד אחד הכריזה על מלחמה בריכוזיות-היתר שקיימת בכל השוק הישראלי, ומצד שני תומכת בביטול חוק שקלות יכול היה להיות הסנונית הראשונה במלחמה בריכוזיות.

"את זה אני מניח לא רק לפתחה של שרת התרבות, מירי רגב, אלא בעיקר לפתחו של ראש הממשלה ביבי נתניהו. יש לו אחריות מיניסטריאלית. לפני שנתיים הוא לא רק עמד בראש הממשלה שחוקקה את החוק, אלא תמך בו בפומבי, ואף הצטלם עם סופרים זוכי פרס ספיר כדי להראות את תמיכתו בחוק. לא יכול להיות שממשלה בראשותו, רק שנתיים אחרי, תבטל את החוק כולו בכזו מהירות. לו היה אומר לרגב שלא לבטל את החוק, היא לא הייתה עושה זאת.

בר-הלל סמו מסכימה אף היא עם חבריה למקצוע: "נשמע כאילו השרה מירי רגב יוצאת בהצהרות פופוליסטיות, כדי לעשות רעש ולמשוך תשומת לב. כולם אוהבים לשמוע שספרים יהיו זולים, שמגיע להם לקבל ספרים זולים. אבל תעשייה לא יכולה להתקיים בלי כסף. יש עלויות אמתיות שצריך איכשהו לכסות, ולא רק העלויות של רשתות הספרים. משום מה, מצפים רק מן המוציאים לאור שיספגו כל הנחה, תחרות מחירים, קיצוץ ותספורת. אני לא תומכת נלהבת של חוק הספרים, ואני לא אוהבת אותו במתכונתו הנוכחית, אבל אם משרד התרבות אכן מחויב לתמוך בעסקים קטנים ובפריפריה, ולא רק בשתיים-שלוש החברות הכי גדולות והכי חזקות בשוק, הרי שהוא מחויב לדאוג לאינטרסים של החנויות העצמאיות, ההוצאות הקטנות, וכל העוסקים במלאכת עשיית הספרים: סופרים, עורכים, מתרגמים מגיהים, מנקדים ומתקינים לדפוס, וכן הלאה.

האם זהו רק עניין פופוליסטי?

נראה כי המוציאים לאור עמם שוחחנו תמימי דעים לגבי המניעים הפופוליסטיים של השרה רגב, כאחד המניעים המרכזיים לצעד הנוכחי. יחד עם זאת, יש מקום לשים לב לדבריו של חה"כ קיש, כפי שצותתו היום בכתבתה של טלי קיים, שפורסמה ב-23.03.2016 באתר ynet. דברים אלה יכולים לעורר חשש הנוגע יותר לדמוקרטיה ופחות לשוק הספרים בישראל, חשוב ככל שיהיה. לדברי קיש, "צריך לעודד ספרות מקורית, לתמוך בסופרים צעירים. להציע קרן שתתקצב את הדברים האלה. אני חושב שהשרה רגב תוביל מהלך שיתמוך בסופרים מתחילים. ובד בבד יחד עם ביטול החוק נדאג גם למצבם ולא דרך התערבות בשוק החופשי".

לאור דבריה של השרה רגב בוועידת הארץ לתרבות, נשאלת השאלה הרטורית משהו – האם קרן סיוע לתמיכה ביוצרים צעירים, שתוקם על ידי שרת התרבות מן הליכוד, תתמוך ביוצרים צעירים באשר הם? או שמא צפויה הקרן התאורטית לתמוך רק ביוצרים שעמדותיהם ותחומי האינטרס שלהם עומדים בקנה אחד עם אלה המקובלים על השרה ועל מפלגתה? האם היוצרים הצעירים שאחרי חוק הספרים עלולים למצוא את עצמם מבקשים תמיכה שמגיעה להם כחוק, רק כדי לשמוע שוב את המילים, "קאט דה בולשיט"?