"שלושה כוכבים" מאת נעמה מוזס – מקום ראשון בפרס אלמוג 2020

"עדן, מה את אומרת?"

מה כבר יש לה לומר. חם לה והמזגן הזה עושה בעיקר רעש. עדן מורידה את הגומייה השחורה המקיפה את מפרק ידה ואוספת את שערה הגלי לקוקו גבוה. על עורפה מבצבץ קעקוע של שלושה כוכבים זעירים.

"תתחדשי." העובדת סוציאלית מצביעה על הקעקוע. עדן קולטת על האצבע שלה טבעת זהב מבריקה משובצת ביהלומים זעירים. וואלה. בטח התחתנה לא מזמן. ממתי משכורת של עוסית ברווחה מכסה כזו טבעת. גם החולצה שלה נראית כמו אחת של מעצבת. עוד אחת שנולדה עם כפית זהב וחושבת שהיא באה להציל את העולם. לא תודה. היא מסתדרת יופי לבד ולא צריכה אף אחד שיגיד לה מה לעשות בחיים המחורבנים האלה. בית השאנטי. זה מה שיש להם להציע. נראה להם, שמישהו יגיד לה באיזו שעה לחזור?

"זה לא חדש," עדן משיבה, למרות שעשתה את הקעקוע רק לפני יומיים.

"אולי בכל זאת תחשבי על זה?"

אשכרה העוסית הזאת לא מוותרת. מה היא לא הבינה, כשאמרה שלא מתאים בפעם הראשונה. בחיי שעדיף לשתוק. גם ככה בזמן האחרון מילים רק מסבכות אותה. עשתה טעות שברגע של חולשה שיתפה את ענבר. סגור שהלכה ופתחה את הפה. בחיי שאי אפשר לסמוך כבר על אף אחד.

עדן קולטת סנדוויץ' נגוס מונח לצד מסך המחשב. בטח הפריעה לעוסית באמצע הארוחה.

היא מזהה בתוכו חסה, עגבנייה, פתיתי טונה ועיגולים של חציל מטוגן. היא בולעת את הרוק.

"אכלתְ משהו היום?"

איך העוסית קולטת אותה. מאתמול בצהריים לא הכניסה משהו לפה.

"אני לא רעבה." על העוסית הזאת קשה לעבוד, "ואני גם לא אוהבת טונה," עדן מוסיפה, שלא תחשוב שהיא מסכנה. אבל העיניים שוב פוזלות לכריך. נראה מושקע ברמות, כמו הסנדוויצ'ים של מאיה, שאמא שלה ממשיכה להכין לה בכל בוקר, גם בכתה י"ב, מדביקה לנייר הפרגמנט הלבן פתק צהוב מעוטר בפרחים עדינים ומפרטת מה יש בפנים. כאילו החיים הם תפריט במסעדה. אימא של מאיה משרבטת על הפתק לב קטן וכותבת בכתב עגול "למאיוש באהבה. שיהיה לך יום נהדר". מאיה לוקחת ביס פצפון ואז מקמטת את הפתק עם הלב ומשליכה אותו ביחד עם הסנדוויץ' לפח ומתעצבנת שבסוף בגלל אמא שלה תהיה דאבּה. עדן לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קיבלה פתק עם לב, יודעת שאם לא תדאג בבוקר להכניס פיתה קפואה לתיק תישאר רעבה כל היום.

"אני חייבת לזוז. יש לי משמרת."

"אקבע לך פגישה. ניסע יחד לבדוק את המקום, מה כבר יש לך להפסיד?"

"טוב," עדן עונה לעוסית את מה שהיא רוצה לשמוע, רק שתעזוב אותה בשקט. עלאק ניסע יחד. פתאום הפכו לחברות הכי טובות. קובעת לה פגישה, כאילו מדובר בראיון קבלה לאוניברסיטה. אז מה אם מצאו אותה ישנה על ספסל ציבורי, אז מה אם היא לא מגיעה כל יום לבית ספר. אפשר לחשוב. מה לעשות שהיא חייבת לעבוד. לה אין טבעת עם יהלומים נוצצים על האצבע. ואם יתקעו אותה בבית השאנטי איך תחזור מהאולם אירועים, כשבמקרה הטוב מסיימים שם לעבוד בשתיים בלילה? סוף סוף מצאה עבודה עם טיפים טובים. אז מה אם הבוס לפעמים שולח ידיים. אין מצב שהיא חוזרת לבתי קפה עם נשים שמנות בחופשת לידה שיש להן רשימת הוראות שלא נגמרת בשביל כוס קפה מסכנה.

"את רושמת? אני צריכה שיהיה חזק, אבל לא חזק מדי. על בסיס מים. לא בעצם, יש לכם חלב סויה? יופי. אז ככה. שיהיה הפוך. בעצם תביאי אותו מפורק. בספל זכוכית. לא כזה קטן. זה מה שיש לכם פה? נו, באמת? מה כבר ביקשתי?" ולבסוף, לדרוש לחמם אותו פעם נוספת וליַלל שהוא לא מספיק חזק. לא מספיק מתוק. לא מספיק חם, לא מספיק מעורר. ולהשאיר לא מספיק טיפ על השולחן.

עדן נזכרת כיצד היתה נועצת את ציפורניה בכריות הידיים, נושכת שפתיה כדי להחזיק בפנים את המילים הרעות שאיימו להתגלגל החוצה. גם לה יש רשימת דרישות בסיסיות מהעולם הלא מספיק הזה, אבל זה לא אומר שהיא צריכה להתייחס לאחרים כמו זבל. היא לא כמו הבנות המפונקות בכתה שלא מרימות את הניירות שנשרו בסוף השיעור לרצפה וטוענות, "שהמנקה תנקה. זה התפקיד שלה, בסוף לא תהיה לה עבודה." פתאום הן דואגות לה לפרנסה. לאף אחת אין אמא שחוזרת גמורה אחרי משמרת לילה נוספת שלקחה כדי לטפל בעוד זקנה, מרימה רגלים נפוחות על הספה ונרדמת ככה עם הבגדים של העבודה.

די. נשבר לה. היא בחיים לא תקרע את עצמה בשביל לנגב לאחרים ת'תחת. נמאס לה לשבור את הגב ולסחוב מגשים עמוסים. נמאס לה שזורקים לה הבטחות שדברים יסתדרו. מתי תבין, שהיא יכולה לסמוך רק על עצמה.

אולי כמו שדניאל אמר, כדאי שתפתח ת'ראש, יש עוד מלן דרכים שאפשר לעשות כסף.

המילים שדניאל זרק לה שלשום מאחורי אולם הספורט ממשיכות לשחק איתה פינג-פונג. "יש לך פרצוף של ילדה טובה. אף אחד לא יחשוד." דניאל הוציא סְטֶפָה של שטרות כחולים מבריקים ודפדף בהם כאילו מציג לה קסם בחפיסת קלפים, "את רק צריכה למסור את החומר לכתובת שאני נותן ואת מסודרת לחודש. קלי קלות."

לא. אסור לה לחשוב על זה בכלל. היא לא מתקרבת לזבל הזה. אימא שלה תהרוג אותה, אם תדע. ועדיין… אולי בדרך למשמרת תעבור אצל דניאל. תעשה כמה בירורים. אחר כך תחליט. איך אמרה העוסית, מה כבר יש לה להפסיד.

מתחיל להחשיך. הפנסים ברחוב של דניאל מהבהבים לקראתה. ממרפסות הבניינים נשמעים קולות עמומים של שקשוק צלחות, מהדורת חדשות נפתחת, ריח עדין של חביתה מטוגנת נישא באוויר. עדן מדמיינת קול קורא מהחלון בבניין הסמוך, "עדן, בואי הבייתה. ארוחת הערב מוכנה." היא מנערת ראשה ומחישה צעדיה. המחשבות האלה רק צובטות לה חזק בלב. יאללה. תיכנס לשניה ותטוס לעבודה.

היא מטפסת לקומה השלישית ונוקשת שתי נקישות עדינות על דלת רב-בריח חומה.

"ידעתי שתבואי," דניאל מוציא אריזה מרובעת אטומה ושם לה ביד, "חנקין ארבע."

היא לא התכוונה להתחיל. באה לרגע רק לעשות בירורים. אולי תגיד שהיא לא סגורה וצריכה לישון על זה לילה. אבל הדלת נטרקה. החבילה שורפת לה ביד כמו כרית החימום שהניחה אתמול לאימא מתחת לגב. וחנקין זה בצד השני. היא חייבת לזוז, אחרת תאחר למשמרת. הבוס כבר העיר לה פעם אחת.

עדן פוסעת בצעדים מהירים. במספר ארבע היא מסדירה נשימה. בית יפה עם אדניות סגולות בחלון, דומה לבית של מאיה. על הדלת רשום שגרים פה בכיף. על הדלת של הבית שלה לא רשום כלום. היא מריחה רוטב עגבניות בולונז ופסטה טרייה, מקווה שיזמינו אותה להיכנס. היא חייבת פיפי. עדן לוחצת לחיצה קצרה בפעמון האדום הצמוד לדלת העץ הרחבה, כשלפתע היא שומעת קול בס מאחוריה- "תסתובבי. ידיים לצדדים. את עצורה."

בתחנת המשטרה השוטר הקירח מתחקר אותה. כבר כמה שעות שהוא מנסה להוציא ממנה מי נתן לה את החבילה. מה נראה לו. היא לא אחת שתלך להשטנקר. אצלה- מילה זו מילה.

"חבל שזה יעשה לך בעיות בגיוס לצבא. ישאיר לך כתם של רישום פלילי." החוקר מאיים. עדן מדמיינת כיצד היא מתאמצת לשפשף את הכתם העקשן. כאן אקונומיקה לא תעזור.

"עדן, אני יודע שאת רק בורג קטן במערכת. שאת ילדה טובה." עוד אחד שזורק לה מילים. לרגע היא כמעט מאמינה. המילים מערסלות אותה כמו שמיכת הפּוך שפעם מזמן, אבא היה מהדק סביבה לפני השינה ולוחש לה באוזן "לילה טוב, נסיכה שלי, חלומות פז."

עדן נזכרת בחופשת פסח של שנה שעברה. מרגיש לה כאילו מיליון שנה עברו מאז.

"הודיעו ברדיו שנפתחה עונת הרחצה," אבא הכריז בהתלהבות כמו ילד קטן, "הלכנו?"

"גידי, נראה לך שזה מזג אוויר לים?" אימא צעקה מכיוון המטבח.

"ים לא צריך מזג אוויר. אם לא בא לך לבוא, אז אני ועדן נפתח את העונה." אבא קרץ בחיוך. "אבל יש לי מתכונת בשבוע הבא." עדן התלבטה.

"נו, מה נהיה? גם את נעשית לי כבדה? המבחן יכול לחכות, אבל אבא שלך לא תמיד יהיה כאן להזמין אותך לבוא לים." ריח התירס המבושל לא הותיר לה ברירה, אבא חתך אבטיח למשולשים דקים ושזר ביניהם כדורי ענבים סגולים, הכניס לצידנית בקבוק מים קרים ושאל, "אז מה לשים לך בפיתה?"

מזל שהתעקש. כמו תמיד- בסוף צדק. אבא שלה לא תמיד יהיה כאן.

עדן תוהה איך החיים שלה יכלו להיות כמו של מאיה לו רק היה נשאר בחיים ולא נעלם להם בתאונת דרכים מיותרת שבוע אחרי פסח בכביש חשוך בגלל פנצ'ר בגלגל.

היא עדיין לא קולטת שאבא שלה באמת מת, שזהו, זה נגמר. בסוף הלוויה בין מסך הדמעות תלולית העפר הטריה כוסתה באבנים זעירות כמו ארמון החול שבנו יחד ביום בו נפתחה עונת הרחצה.

"גם הסלע הכי חזק- בסוף יכול להתפורר לך בין הידיים," אבא חפן בכף ידו הגדולה את החול הזהוב וגרגיריו זלגו מבין אצבעותיו, גל הגיח בפתאומיות ומוטט את הארמון שעמלו עליו לקול צחוקו הגואה. אוף. כמה היא מתגעגעת לאבא שלה שידע לחמם את הלב שלה לטמפרטורה המדויקת עבורה. היא תוהה, מתי בכלל מפנימים שמישהו מת, אם הקול שלו ממשיך להדהד לך בתוך הלב?

מה אבא היה חושב עכשיו על הבת שלו שמעבירה חבילות, שמפרפרת כמו דג לכוד ברשת. אוף, היא מתה מצמא. כעת היא מצטערת שסירבה להצעה של השוטר הקירח לכוס מים. תמיד היא בטוחה שכולם נגדה, שהחוקר רק משחק אותה ולמעשה מבקש לטמון לה פח.

מה אבא היה אומר על זה שהנסיכה שלו נחקרת תחת אזהרה במקום ללמוד לבגרות בתנך. לפתע היא נבהלת כשהיא לא מצליחה לשחזר איך אבא שלה היה מתעצבן, אפילו לא זוכרת איך הקול שלו נשמע. זהו. מספיק להתבכיין. אבא שלה מת. וכבר לא יחשוב עליה שום דבר. דווקא רצתה להתגייס. אפילו חלמה להיות קצינה. מה היא עושה כאן? איך, לעזאזל, הצליחה ככה להסתבך?

"אני שואל אותך פעם נוספת, מי נתן לך את החבילה?"

 שוב היא שותקת. השתיקה מדברת אותה יותר מכל מילה שתבחר. דפיקה נשמעת בדלת. רעמת תלתלים מציצה לחדר הצר. זו העובדת הסוציאלית מהצהרים. מה היא עושה כאן באמצע הלילה?

"סליחה, אפשר להכנס?" היא שואלת בקול רך, "אני דנה, מהרווחה. אני אחראית על עדן."

מישהו לוקח עליה אחריות, למישהו אכפת. העפעפיים של עדן כבדים, בא לה להניח את הראש על הכתף של דנה וללכת לישון, לתת לה להדק סביבה שמיכה רכה, שתערסל אותה במילים חמות ותבטיח לה חלומות פז.

השוטר מסיט כסאו לאחור וחריקת הכיסא צורמת את אוזניה, "גם ככה היא לא מוציאה מילה. אולי את תצליחי לשכנע אותה לדבר. באמת, חבל על הילדה." הוא יוצא ומותיר אותן לבדן.

"אז מה, עדן, שוב נפגשות?" דנה שואלת ומושיטה לה סנדוויץ' עטוף בניילון נצמד. יש בתוכו חסה, עיגולי עגבנייה וחציל מטוגן. "לא שמתי לך טונה", דנה מוסיפה.

"תודה." עדן נוגסת. כמה שהיא רעבה.

דנה מכסה באצבעותיה את כף היד של עדן, כאילו הן בונות יחד ארמון משותף והיהלומים המשובצים בטבעת העדינה שעל אצבעה מנצנצים עם שלשת הכוכבים בקעקוע החדש.