"לב" מאת סלעית שחף פולג – מקום שני בפרס אלמוג 2020

בפייסבוק שלה היה רשום "זה מסובך" ליד הלב החיוור. אחר כך יראה שהלב נעלם מהפרופיל, ובכלל הוא לא הבין איך נשאר שם, הלב, כל כך הרבה זמן.

כבר כמה שבועות שהוא רואה אותה אורזת. בהתחלה חשב ששוב אחזה בה קדחת הניקיון, מעבירה בגדי חורף וקיץ מהמדפים העליונים לתחתונים ולהפך, אבל אחר כך התחילו הארונות להתרוקן ושקיות ענקיות עמדו במבואה של הדירה השכורה שלהם מחכות לישועה, למובילים, לאשפה? הוא לא ידע וגם לא שאל.

היא מצידה המשיכה לשתוק ולארוז. בכל בוקר הכינה לו קפה מהמכונה (עד שגם זו נעלמה איזה בוקר הביל אחד), וטוסט חרוך עם דבש. אפילו היתה ממלאה עבורו את קופסת האוכל האינפנטילית המקושטת שהתעקש לקחת בכל בוקר לעבודה. כשהיה חוזר אחר הצהריים היא היתה שרועה על הספה והכלבה מצטנפת על בטנה, מרימה רק גבה מצוייצת אחת ולא באה לקראתו, מבינה  יפה את הלך הרוח השורר בדירה. בערב שוב היתה באריזות עד שעות הלילה המאוחרות כשהוא שרוע על הספה, צופה בכדורגל.

הוא לא ידע מה היא עושה בבקרים בהם נעדר מהבית, אבל מהפייסבוק התברר כי היא מחפשת דירה להשכרה או לקנייה, רצוי עם גינה קטנה. הוא לא היה מופתע, חשב שתעשה את זה הרבה קודם. הרי כבר שנה ברור שזהו זה, נגמר, סגור וגמור ובכל זאת נשארה, ישנה איתו באותה המיטה, שכבה איתו לפעמים, שתתה איתו קפה ואכלה איתו עוגת גבינה בכל יום שישי בבית הקפה הזעיר שבקיבוץ.

פעם, לפני המבול, אמרה לו "אנחנו נמשיך להיפגש כאן בכל יום שישי, גם אם לא נהיה ביחד, גם אם תהיה לך אישה אחרת שתרצה לבלות איתך בשישי בבוקר. הזמן הזה יישאר שלנו, של שלושתנו, אפילו כשיהיו לך ילדים ותצטרך לקחת אותם מהגן."

"כשיהיו לנו ילדים," הוא אמר, "ולא תהיה לי אישה אחרת".

היא הנהנה וגמעה את הקפה המר שלה בלגימות גדולות ורעשניות.

 "נכון," אמרה אחרי מחשבה, "כי אני האישה האחרת" והוא בתגובה הניח את כף ידו על זרועה ואמר לה "די, מספיק עם זה, זה לא נכון." היא הנהנה שוב, הניחה יד על פיה ועיניה התמלאו דמעות.

לפעמים כשהיו עצובים היה מזכיר לה את וונקובר, שם התאהבו, הוא בתפקיד מנהל המכירות האזורי  והיא הילדונת שהגיעה מהארץ לעבוד בעגלות כדי לממן את הלימודים בשנקר. הוא היה מזכיר לה כמה קסומה היתה ההתחלה.

בהתחלה פניה עוד היו מאירות כשהיתה נזכרת בנשיקה הגנובה ההיא על המרפסת המלאה עציצים שלו ושל החברה שלו. אחר כך היתה אומרת, מקפיצה את יהלי על ברכיה, "יכולנו לעשות את זה הוגן יותר", והתכוונה לבת הזוג ההיא שישנה בשלווה במיטה הזוגית שלהם, לא חושדת בכלום, כשעל שולחן האוכל נח קלסר מלא בתכנוני החתונה שלו ושלה שאמורה היתה להתקיים באותו קיץ.

לפעמים היא היתה אומרת "כמה גברי מצידך להזכיר דווקא את נקודת הזמן הזו, בלי להתחשב בשום דבר אחר." ואחר כך ביקשה שלא יזכיר את וונקובר יותר.

~

הזמן מקהה את הכאב, זה מה שכולם אומרים.

לפני כמה חודשים הוא פגש את אשתו לשעבר. אותה אישה שרקמה תוכניות לחתונה ונישואין, שישנה במיטה שלהם בבטחון ששמור לארוסות טריות בזמן שהוא נישק מישהי אחרת על הגג בוונקובר.

הוא פגש אותה בתל אביב, הוא בדיוק דיווש על האופניים, מזיע כולו, בדרך לאיזו פגישה. היא עמדה בפתח המינימרקט שפעם היו קונים בו יחד, עם בטן קטנה אבל ברורה, ופעוט בלונדיני על הידיים. היא היתה מופתעת לראות אותו אבל האירה פנים בחיוך, או שזה היה ההריון שעשה אותה קורנת.

"אז מה קורה איתך?" שאלה אשתו לשעבר שהתחתנה מאוחר, כך סיפרה, ועכשיו אם יצליח לה היא מתכננת ארבעה ילדים בבית עם גינה שהם בונים מחוץ לעיר.

"סיפור ארוך" הוא אמר, ולשניהם היה ברור שאין לה זמן לסיפורים ארוכים, לא עם הפעוט על הידיים. הם נפרדו בנשיקה על הלחי והבטחה "לדבר". הזמן עשה לה רק טוב, הוא חשב לעצמו. הצצה חטופה במראה הקטנה של האופניים סיפרה סיפור הפוך לגביו.

אולי אחרי שיישאר לבד לגמרי, יתקשר אליה.

"אתה יכול לחזור אליה," היא אמרה כשסיפר לה על הפגישה, "זה הכי צודק".

"על מה את מדברת?" הוא התעצבן, "היא נשואה, עם ילד ועוד אחד בדרך". היא לא הישירה אליו מבט, והוא מיד הבין שטעה.

"די, די, לא התכוונתי", הוא ניסה ללטף את תלתליה השחורים ששערות כסופות החלו קובעות מקומן במקום אלו השחורות, היא הפנתה אליו את גבה.

"אין פה שום עניין של צדק, דברים קורים, נישואים מתפרקים," הוא ניסה בכל כוחו לבטל את השפעת המילים שהעלו מן האוב את האשמה, את הבגידה וגם את המוות החטוף ההוא, המטורף, הלא נתפס, שהתיישב אצלם בבית במקום שבו היתה יהלי פעם.

~

הזמן מרפא. זה מה שאומרים.

אף אחד לא ידע לומר להם למה זה קרה. סך הכל מחלת חום פשוטה. נכון, יהלי היתה תינוקת איטית שלא זחלה עד גיל שנה מה שרק הגביר את ההנאה שלהם ממנה, כמו חתלתול מגרגר וחייכן. אחר כך כשהיה ברור שמשהו לא בדיוק בסדר, עוד השתהו, לקחו את הזמן, עוד שנה ועוד אחת, והיא כמעט בת שלוש. מסכת בדיקות ובדיקות גנטיות שנשלחו לחו"ל שתוצאותיהן הגיעו הרבה אחרי אותו הערב בו הם נסעו לבית החולים, וכשחזרו לפנות בוקר, לא היתה להם יותר ילדה.

הזמן מְאַכֵּל. כמו מים שמטפטפים בקביעות על לוח מתכת. את זה אף אחד לא אומר.

כולם חשבו שמיד יהיה להם ילד נוסף. זה היה ברור, זה מרפא, זה הגיוני, זה טבעי. אבל זה לא קרה. הגוף שלה מיאן להכיל ילד אחר, אולי זה היה בגללו, אולי לא רצתה יותר את הילדים שלו. הזמן עבר באיטיות או במהירות, תלוי את מי שואלים, ואז שניהם החלו מתעטפים בשתיקה שהופרה רק עם קולות האריזה הקדחתניים שלה, והסתיימה בשקט חורך כשסגרה אחריה את הדלת.

~

הוא ראה אותה במקרה בקיבוץ. גם היא היתה בהריון, הבטן שלה היתה ענקית. שערה השחור היה אפור לגמרי אבל זה דווקא התאים לה. היא בדיוק יצאה מבית הקברות, הוא ישב בבית הקפה הקטן ממול. זה היה יום שישי. האיש שהיה איתה היה מבוגר, ואולי בעצם היה בגילו. היא עמדה בשער וחיכתה לו בזמן שהלך להביא את המכונית מהחניה המרוחקת. כשהיא הביטה לכיוון בית הקפה, היה נדמה לו שהיא מחייכת אליו. אולי, הוא חשב, נזכרה בהבטחה ההיא שהבטיחו פעם מזמן והפרו – להיפגש פה בכל יום שישי, מרחק כמה פסיעות מהלב שהיה שלהם.