"לאה מהפטריות" מאת עינת ויינבוים – מקום שלישי בתחרות פרס אלמוג 2020

ארבע שעות קודם לכן היא עוד התלבטה.

שמש חצות ניקבה את התריסים בדירה ששכרה בלב העיר. פלייליסט של תדרים הוליסטיים התנגן בחלל הסלון. העציצים עמדו דום כשהקומקום שרק, אבל היא אפילו לא שקלה לקום עבורו מהספה. במקום, רק העמיקה את הישענותה אחורה עם הטלפון ביד, כיווצה את השקע בין הגבות, הקלידה ומחקה במשך דקות ארוכות עד שראשה התמזג עם הכרית והתמסר אל תוך חלום; היא בבגד ים ורוד, שכובה על גבה בסירת מנוע קטנה, כפות ידיה פרושות לצדדים ועיניה עצומות. היא מביטה על עצמה מזווית עילית שגורמת לסיטואציה להיראות כמו צילום לאתר תמונות סטוק ברשת. הכותרת: "אישה צעירה משתזפת על סירה בים התיכון". תגיות: תל אביב, ישראל, קיץ, ים, ביקיני, פמיניזם.
הסירה נעה לאט, צפה על פני המים, עד שלפתע היא מצמיחה מצדדיה קורות עץ גבוהות ואיומות שמקיפות את האישה בביקיני. מישהו מלמעלה, כנראה אלוהים או הבמאי של חלום האילוסטרציה הזה, מניח בלוק עץ אחרון על הסירה ואוטם אותה כמו הייתה מכסה של צנצנת. עכשיו היא כבדה מכדי להמשיך לצוף ושוקעת בהילוך איטי עמוק אל תוך המצולות.

היא הקיצה מהחלום בשאננות בלתי צפויה, השתהתה עוד רגע והחליטה שכן. חצי שעה לאחר שליחת ההודעה כבר ישבה על ספסל בכיכר אתרים הריקה עם בנדנה שכיסתה את החלק התחתון של פניה וחיכתה לגבר שהיא לא מכירה. זה לא היה רגע זר לה. היא זכרה את הטקסים הללו מימיה הסוערים בעבר ונאחזה בתחושת הריגוש המוכרת כדי לנסוך בעצמה ביטחון. בכל זאת, עברו כמה שנים טובות מאז.

הוא איחר. היא ידעה שזה יקרה, כי זה תמיד קורה, ובכל זאת לא התחרטה על שהקדימה כל כך. חשוב להיות בשליטה. כעבור כמה דקות הוא התחיל להתקדם לעברה. היה נדמה לה שהוא צועד באיטיות יוצאת מגדר הרגיל. משקפי השמש הודקו אל החוטם, השיער נפרע הצידה והלב שלה פעם במהירות כשהתרוממה מהספסל. כאשר הוא סוף סוף הגיע ונעמד מולה, היא יכלה לראות אותו בבירור: היו לו עיניים שקדיות וחמות. היה לו אף ארוך ומסותת. היה לו עור שוקולד שנראה רך וטעים (היא הייתה קצת רעבה). הוא חבש כובע מצחייה ובאוזניו היו תחובות זוג איירפודס שהסיר מטעמי נימוס כאשר ניגש אליה.

"היי", הוא אמר בזריזות, "את לאה מהפטריות?". היא נדהמה לרגע, אבל מיד אישרה בקול רם וברור, מלאת גאווה מהזהות החדשה שאימצה בזה הרגע, "זאת אני". "סבבה", הוא אמר והושיט לה שקית בד קטנה. "תתחילי בשני גרם ותעלי אם את רוצה לחזק. את יכולה להעביר לי בביט". היא הביטה בשקית. "אני אעביר לך עכשיו", אמרה. "סבבה", הוא אמר שוב, בדיוק באותו טון, ואז התרחק אל המקום ממנו הגיח, לא לפני שצעק לה, כדי שכל מי שלא היה שם ישמע: "תיהני! ותיזהרי!".

הרעיון המקורי היה מיקרודוזינג. היא יצאה לחופשה ללא תשלום מעבודתה שלא היה נראה שתסתיים בקרוב, ומאחר שלא הייתה לה שום מחויבות שריתקה אותה לקרקע, היא התכוונה לבדוק מה יקרה אם תיטול כמות מזערית של פסילוסיבין מדי יום למשך תקופה. היו כמה תרחישים אפשריים; למשל, שהקוגניציה שלה תשתפר להפליא והיא תשבור שיא חדש ב-chess.com. או שאולי היא תיזכר בטראומת ילדות מודחקת אשר מנתבת את מסלול חייה באופן לא מודע. והיה עוד משהו שעשוי היה לקרות, אבל אותו היא חשבה בלשונית גלישה בסתר בתוך המוח: (אולי, אולי, אולי, היא תמצא את אלוהים).

רק לאחרונה החלה לחפש אחריו שוב, לאחר שנטשה אותו נטישה מפוארת בעשור הקודם. כמו עם רוב האקסים שלה, מהרגע בו נפרדו בסערה היא לא פגשה בו אפילו פעם אחת. הוא לא הסתובב ברחובות העיר, הוא לא נתקל בה במקרה בקולנוע והוא בוודאי לא חיכה לה במשקוף הדלת, כפי שהיה עושה בעבר, מקושש נשיקה חפוזה של שגרה. נדמה היה שנעלם באופן מסתורי, חשוד אפילו, כמעט כאילו עצם עזיבתה היא זו שגרמה לו להתפוגג כליל. היא ידעה שזה לא באמת הגיוני, אבל ככה זה הרגיש ועם רגשות מיותר להתווכח ובכל מקרה, הנקודה הייתה ברורה: היא התגעגעה אליו ורצתה שהם יחזרו.

הכיס הימני שלה רטט. זה היה נער השוקולד שאישר את קבלת התשלום על החומר שבתוך שקית הבד. צליל "צ'ינג" מתכתי נשמע ברגע שסגרה את האפליקציה, מאותת לה שעברה לשלב הבא והרפתקה חדשה מחכה לה במשחק. ברגע שהגיעה למעבר החצייה שליד המלון השומם ברחוב הירקון, הכל נפל למקומו. פתאום זה היה כל כך ברור, מסוג ההבנות שחוצבות את הלב בדקירה חדה, ובאותו הרגע היא ידעה: היא תיקח את הכל בבת אחת, עכשיו.

להגיע לחוף הים היה צורך חיוני באותו הרגע והיה עליה לרקום תכנית. היא פחדה מהשוטרים המפטרלים ברחובות וידעה שהקנס שתקבל יהיה כפול ואכזרי. אישה מבוגרת, מבוגרת מכדי לצאת החוצה בימים אלה, חלפה לצדה, אוחזת בקושי ברצועה של כלב גדול ועיקש. הכלב הזה העביר לה מסר ממוקד בנביחותיו הרמות ותוך כמה שניות כבר היה לה סיפור גיבוי למעצר ההיפותטי, האלים יתר על המידה, שבוודאי תחווה בקרוב: היא בסך הכל הוציאה את הכלב שלה לשיטוט תמים ברחוב, במהלכו הוא ברח בפראות אל חוף הים, ולא הייתה לה ברירה אלא לצאת ולחפש אחריו. עניין של פיקוח נפש.

בדרך היא הרגישה את הבטן שלה מקרקרת ועצרה לקנות חטיף. הטיילת הייתה ריקה מאדם, מלבד דר רחוב שנמנם על ספסל עץ, לצידו עגלת שוק שאליה היו קשורות אינספור שקיות פלסטיק צבעוניות שנראו כמו זר בלוני יום הולדת שנבל. היא התיישבה לידו. הריח היה כמעט בלתי נסבל, ויחד עם זאת נחוץ בתקופה הנוכחית; משהו פיזי להיגעל ממנו, לשם שינוי. הוא התעורר והביט בה והיא נתנה לו את שארית החטיף. "אולי אתה רוצה לבוא איתי לטיול?", היא שאלה באומץ שתאם את זהותה החדשה. הוא הכניס צרור צ'יפסים אפויים מהשקית אל פיו ושאל לאן. "פה, לים", היא אמרה. זקנו התמלא בפירורים. "אני לא יכול לעזוב את הדברים שלי ככה", הוא התנצל, "אבל תלכי את. תתרחצי". אנשים פשוט לא מוכנים לשחרר מהאחיזה, היא חשבה לעצמה, והאמת היא שגם היא בקושי יכלה. עוד כמה שניות היא המתינה על הספסל, פתוחה לאפשרות שאולי ישנה את דעתו, ואז קמה ואיחלה לו יום נעים. "תהנה!", היא צעקה לו, מתרחקת לכיוון החול הזהוב, "ותיזהר!".

הוא כנראה הדביק אותה, כי כאשר כפות רגליה היחפות נגעו במים, היא פתאום החלה להשתעל. זה היה שיעול יבש וזר שלא חוותה מימיה, השמור ככל הנראה רק לחולות במגפות בינלאומיות. חום הגוף שלה התנקז אל הרקות. כלוב הצלעות התקשח. נתיב האוויר נחסם לחלוטין. היא כוכבת של סרטון ויראלי עכשיו, נחנקת בעמידה על שפת המים בזמן שדר הרחוב צופה בה מרחוק ומבחין שמצבה אנוש. הקונפליקט של דמות המשנה: האם לקום ולעזור לה או להישאר במקום ולשמור על פקלאותיו. עוד רגע קל של התלבטות והנה הוא כבר רץ אליה במהירות של רופא תורן במיון, משכיב אותה על החול ותוקע בגרונה ציפורן ארוכה ומלוכלכת. מהכיס הוא מוציא קש פלסטיק משומש, אותו הוא מחדיר לחור שבגרון ומבצע פיום קנה בתנאי שטח. היא מביטה בעצמה המונשמת מבעד לתוכנת העריכה, ממקדת את הפריים בעיניה המתגלגלות אשר בן רגע נפקחות לחיים.

היא לא יכולה לדבר עכשיו, כמובן, אך מתוך החרחורים היא מתקשרת בטלפתיה עם מי שהציל את חייה. הוא כאן. הוא אוחז בידה ונותן בה מבט של רוך ונחמה. הוא מבהיר שלעולם לא יפקיר אותה. הוא מאותת לה שהיא שמורה ובטוחה בזרועותיו. היא מאמינה לו ודמעות נקוות בעיניה. הפריים נפתח ללונג-שוט של הים, במרכזו רק הוא והיא, היא והוא, מאוחדים לרגע אחד של נצח. מוזיקה רכה מתחילה להתנגן, רומזת על סיום הסצנה, ואז עוד שוט עילי אחרון שלה שוכבת בגבה על החול, כפות ידיה פרושות לצדדים ורגליה טובלות במים. שם הקובץ: מה אנשים לא יעשו בשביל קצת ויטמין D בימינו.

*