היא ישבה על המיטה לצדו, אוחזת באצבע הקטועה שנתפרה חזרה ומאז הייתה לא יותר מגדם ענף מת מחובר לגזע חי. המגע היה קר וקשה והיא תהתה מתי כל כולו ירגיש ככה. הוא הביט בה ומצמץ פעמיים, הסימן המוסכם ביניהם.

היא קמה מהמיטה, ניגשה לתיק הקטן שהביאה עמה והוציאה מדבקת FENTA 30%, קילפה את העטיפה וחזרה אל ארתור ששכב ללא ניע. אז, הרימה בעדינות את חולצת הפלנל הישנה, בחיפוש אחר פיסת עור שנותרה חשופה להדביק עליה, לא נותרו עוד הרבה. בסוף מצאה מתחת לבית השחי, מיהרה להדביק והתיישבה חזרה לצדו.

*

שבוע לפני שהפגז האחרון שנורה אחרי הסכם הפסקת האש מצא אותו בתעלה, קיבל ארתור חבילת "שי לחייל", ובה סיגריות TIME, משחת גילוח של "שמן", שקית "עדשים" נמסים ומכתב עידוד, כתוב בכתב ידו המהססת של ילד קטן.

במכתב שלו היה כתוב "Dear wounded soldier".

לארתור, שהיה אדם מאמין, שעשה עלייה שנה קודם מארה"ב, היה זה סימן לבאות.

*

"גם מבעד לחולי המר מן הבור

מחשבתו לא תדע לה מנוחה.

זה הרגל האבות לחשב ולספור

ולדאוג דאגת מחר." (1)

"תצטרכי לצאת מהחדר עוד מעט," לחש. "ותיקחי איתך את כל העטיפות והמדבקות שיישארו".

"אני יודעת, אבא, הכול בסדר," ליטפה את מצחו.

" ותורידי את המדבקות מהגב שלי, לפני שאת מתקשרת למד"א"

*

רק בגיל חמש עשרה העזה לשאול על המלחמה, זו שכמעט הפכה אותה ליתומה. כשהתחילה לשאול, בסקרנות ובחוצפה חודרת של מתבגרת, ראתה אותו לראשונה בוכה. זה לא שלא ידעה שהוא פצוע מלחמה, קשה היה שלא לשים לב לזרוע ימין החסרה, לצלקות ששורטטו כמו מפה על פניו ולמשקפיים עבות הזגוגיות. היא גדלה עם אבא שלא לבש חגורות, לא נעל נעליים עם שרוכים ושהיד שלו מחוברת לתקע בקיר בלילה. בהמשך נחשפו הסיפורים, אותם כאבי פנטום שהמשיכו את הזרוע החסרה, בכאב בלתי נסבל, ואת הצער והתסכול שהיד שלו נשארה בצד המצרי של התעלה. היא זכרה שהייתה הולכת עמו בציבור ואוחזת בפרוטזה, יד ביד, מטשטשת את נוכחותה המביכה.

אבל הסיפור שנצרב והעיק עליה היה בהקשר של ה"קדיש יתום". כאשר היה בבית החולים "תל השומר," שוכב בתוך אוהל חמצן, נוזל מוח מטפטף מאוזניו וכאב מאיים לעכל את כולו, ידע שכל שעליו לעשות הוא לעצום עיניים ולבקש את מותו.

או, אז ראה בעיני רוחו את אסף, אחיה, אז בן 7, עומד מעל הקבר הפתוח ואומר קדיש. מתוך קרביו עלתה אז זעקת "לא" והוא בחר בחיים. כשסיפר לה זלגו דמעות מעיניו.

"היו עוד שעמדו ליד אסף בלוויה שלך?"

"לא. רק הוא," ענה ומשך באפו.

"אולי הייתי צעירה מדי".

"לא יודע. לא את ולא מוריה," הרהר לרגע והוסיף, "אולי כי לבנות לא מותר להגיד קדיש".

*

החזה של ארתור עלה וירד באיטיות, הוא פקח את עיניו והביט בה. חיוך דק נפרש על שפתותיו. היא לחצה על כף ידו, מעסה את הגדם כאומרת, "אם אחזיר בך את החיות, יצטרף הגוף אחריו".

"ותדעי כי ניטל הדיבר מאביך.

והכביד המחנק. ויִיגע.

רק עיניו החיות על פנייך הוליך,

כאילו ידו בך נגעה." (1)

ארתור מצמץ פעמיים.

*

באותם ימים של מלחמת טרור, לא כזו של מטוסים וקומנדו. לא של חיל מול חיל, אלא של אזרחים מול פצצה מהלכת, הייתה שקופית קבועה בטלוויזיה עם מפת-אזור הפיגוע ופיצוץ . יום יום השקופית הופיעה, מסמנת לכולם איפה אנשים התפזרו לחתיכות ונשרפו לאפר. בתוך תוכה, חיכתה ליום שבו השקופית תסמל מישהו מוכר. הלוא אל אחותה, מוריה,  הפצצה המהלכת כבר הגיעה שנים קודם לכן, על קו שמונה עשרה בירושלים.

 אותו היום לא איחר לבוא, ובשנת אלפיים ושתיים, כשכבר הייתה נשואה ואימא טרייה, הופיעה השקופית על המרקע. כיוון שהייתה טרודה בניסיונות נואשים להאכיל ולהשכיב את בנה התינוק, לא טרחה להביט, ובכל זאת, משהו הרגיש לה אחרת. היא הרימה מבט אל המסך. שקופית פיצוץ בצומת הגבעה הצרפתית.

היא התקשרה מיד להוריה. מן העבר השני ענתה אמה, ובקול צלול ומתכתי סיננה: "זה אבא, הוא בדרך ל'הדסה'. תגיעי". כמה שניות אחרי, ראתה אותו מובל בשידור חי על אלונקה, רק פנים בפוקוס, השאר בטשטוש אדום. מזל שהתקשרתי קודם. היא הייתה מבועתת מהמחשבה שהייתה מגלה ככה, בשידור ישיר. נסיעה של שעה וקצת הפכה לחצי שעה. היא הגיעה, חסרת נשימה, לאלונקה ולשקית חפצים אישיים מגואלים בדם. עתה, כאישה בוגרת, יכולה לקחת חלק מעשי וחיוני בהחלמתו של ארתור. דבר שהיה לא פשוט כלל. המחבל ירה בו ופגע בידו הנותרת וברגלו. כעת היה חסר יכולת לעשות דבר, והיא הייתה שם יום ולילה, מחלקת משמרות עם אחיה ואמה, ומכיוון שבחרה לא לחיות תחת עול תורה ומצוות, הייתה ה'שיקסע' של המשפחה והופקד עליה להיות המטפלת של השבת.

*

הערב ירד על הבית וחושך ודממה התפשטו כמו עשן בכל החדרים, שולחים זרועות של אובך ומועקה סמיכה. בעוד כמה שעות תחזור אימא מביקור נינים וקברי צדיקים בצפת. היא קמה חזרה אל התיק, שוקלת בדעתה האם להמשיך למרות שאינו מגיב יותר. בתיק נותרו עוד שלוש מדבקות. היא חזרה לשבת.

*

אפילו בית החולים, עם כל הצפצופים והריחות, לא הצליח לבטל את השקט הקדוש שירד על העולם עם שקיעת השמש וכניסת השבת.

ארתור שכב, מטושטש כולו ממורפיום, והיא לצדו.

"אני רוצה פאנטה קרה," לחש.

אחרי שבוע שלא אכל, פתאום רצונו היחיד בעולם היה משקה שכדי להשיגו עליה לחלל שבת. היא התלבטה אם לומר לו שנכנסה השבת. תחת זאת קמה ממקומה, הוציאה כסף מהארנק והלכה אל מכונת בקבוקי השתייה שבמסדרון. כשחזרה עם פחית הפאנטה, התרומם מעט וסימן שתניח לו את הכיפה על הראש.

"ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו".

היא קרבה את פחית המשקה אל פיו.

"אמן, אבא".

היא צפתה באיזו הנאה לגם משהו כה פשוט, והחליטה כי פיקוח נפש דוחה שבת, ועבורו, הלגימה הזו, הצורך האנושי הפעוט הזה, הוא פיקוח נפש. באותו הרגע נשבעה שלעולם לא תספר לו על הרגע הזה, שהיה קדוש יותר מהשבת. היא הייתה בטוחה שלו הייתה שואלת היום אם הוא זוכר את הרגע הזה, לא היה יודע על מה היא מדברת, והיה מצער על חילול השבת.

*

 כעת, בצד המיטה, סיפרה לו.

"אתה זוכר אבא?" שאלה בקול רועד.

ארתור מצמץ פעם אחת.

ואז מצמץ שוב.

היא קילפה עוד מדבקה של %FENTA 70

*

באחד הלילות בבית החולים, כשהסתיימה ההמולה של היום וירד השקט המעיק והמצפצף של הלילה, התרומם ארתור ממיטתו ובעיניים בורקות וחיוך בזווית הפה, ביקש שתיקח אותו החוצה כדי שיוכל לעשן סיגר. היא מיהרה ומצאה כיסא גלגלים, נשאה אותו בכל כוחה אליו וגלגלה אותו מחוץ לחדר. כך, עם צינורות ניקוז ברגלו הפצועה ושאריות ידו מוחזקות במסרגות מתכת, הם ירדו לחצר החיצונית. היא הציתה עבורו את הסיגר האהוב עליו והצמידה לשפתיו. ארתור ינק ממנו:

 "עכשיו אני מרגיש אנושי," נאנח בסיפוק וענן של עשן סמיך יצא מפיו.

היא הצמידה את הסיגר לשפתיו וחייכה.

כשחזרו לחדר, בניסיון אחרון לחוות אנושיות לפני שיצנח למיטה, ביקש לתת שתן בעמידה, אל תוך בקבוק הפלסטיק שיועד לכך. היא נענתה לאתגר, מזהה בו סימנים של החלמה. ללא ידיים לאחוז בבקבוק נעמדה מאחוריו, ובעיניים עצומות, מפאת כבודו, כיוונה את פתח הבקבוק לאן שנדמה לה שהיו מבושיו. זרימת השתן על ידיה סייע לה למקם את הפתח. רגע שהיה עשוי להיות מביך, הפך באחת לרגע של החלמה וחמלה. שוב נשבעה לעצמה לא להזכיר לו לעולם.

*

"היפרדי. כי בא סוף. הוא מביט בך.

עד קץ נוצצו אישוניו החיים.

כי האב לא ימות. כי האב הוא לאין קץ.

כי שאולה ירד חיים." (1)

העיניים של ארתור נפקחו ופגשו את עיניה הדומעות. הוא התרומם, פניו שינו צבע לאדום וסגול וצליל נשיפה עמוק וארוך נפלט מפיו. הוא צנח אחורה ועודה מחזיקה בגדם.

היא הביטה בשעון, נותרה פחות משעה. היא ליטפה את פניו ועצמה את העיניים שעזב אותן האור.

"עֵינָיך, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב–יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת" לחשה (2).

היא סובבה את ארתור על צדו, הפשילה את חולצת הפלנל והחלה מקלפת את המדבקות מגבו.

"יָדָיך גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁיש" (2).

היא ליטפה את מחצית הזרוע שנותרה מהמלחמה, ואת היד חסרת האצבעות מהפיגוע.

"רֹאשׁך, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב" (2).

נישקה את פדחתו.

היא אספה מהחדר את כל המדבקות והעטיפות כפי שביקש, והתקשרה למד"א, דואגת לתזמן בין הגעת האם הביתה להגעת האמבולנס.

שקטה ורגועה ,ובתחושת התרוממות רוח שלא חשה כמותה מעולם, אמרה:

"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא.

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.

בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן"

• מתוך 'על מות האב' נתן אלתרמן
• פסוקים מתוך שיר השירים / טקס טהרת המת.