לעוף, מאת מאת שושנה אשוש – מקום שלישי בתחרות פרס אלמוג 2019

היא משפשפת את הסימן הכחול שיש לה על היד ומתבוננת במראה, מצליחה לראות רק חריץ קטן מההשתקפות הפצועה שלה, כי העין נפוחה וקצת עצומה. היא בכל זאת מצליחה לראות שהדימום הפסיק.

הגרון שלה יבש, אבל הוא נרדם על הספה והיא מפחדת להעיר אותו, אז היא לוקחת קצת מים מהברז שבשירותים ומרטיבה את הצמא שלה. אחר כך היא מתיישבת ליד הדלת, חולצת את נעלי הגוצ'י שלרגליה ומניחה את הראש על הברכיים.

היא מתעוררת בבהלה לקול הדפיקות שלו על הדלת, בהתחלה הוא עדין "לורן?" הוא כמעט שר והיא כמעט מתפתה.

"לורן?" הוא מדליק פתאום את האור והיא ממצמצת, מסנוורת מעט.

הדפיקות שלו נעשות חזקות יותר. היא ממהרת להזדקף, להחליק יד מהירה על שמלתה הבהירה, המוכתמת, לוקחת מברשת שיער לבנה ביד הימנית ופותחת לו את הדלת בחיוך.

"אני מצטערת, יקירי, כנראה חלמתי תוך כדי סירוק השיער". היא לא מספרת לו שנרדמה.

הוא בוחן אותה בעיניים שקטות מלמעלה עד למטה ואז שוב מלמטה למעלה, מתעכב על הצלקת המכוערת שליד עצם הבריח שלה.

היא מרגישה צורך לכסות עליה בכף היד, אבל מתאפקת.

לבסוף הוא מביט על פניה, מושיט יד מלטפת אל הנפיחות שקצת ירדה כבר, והיא פולטת ציוץ כואב. הוא מתנער ואומר לה בקול שקט שתנעל נעליים.

היא מכניסה, חסרת נשימה, את הרגל הימנית לתוך הנעל, כשהיא מכניסה את השמאלית היא כמעט נופלת, אבל מצליחה לתפוס ברגע האחרון את ידית הדלת ולייצב את עצמה.

אח"כ היא נעמדת מולו, מחכה להוראה.

הוא תופס את סנטרה בעדינות, תפיסה כמעט בלתי מורגשת, מכריח אותה להסתכל עליו.

העיניים שלו רכות ומצמידות אותה למקומה.

היא בולעת רוק.

הוא מקרב אותה אליו, מחבק, היד שלו מלטפת את זרועה מעלה ומטה, נוגע-לא נוגע.

"אני מצטער, יקירה," הוא לוחש לשערה, מעביר בה צמרמורת. "לא התכוונתי, אהובה, פשוט כל כך הרגיזה אותי התגובה שלך. כשאני מבקש משהו אני מצפה שהוא ייעשה. אני לא מוכן לסירובים," הקול שלו נמוך ושקט. הוא מנגן את המילים, "את היחידה, את ברת מזל, את צריכה להיות אסירת תודה, וצייתנית. את מבינה"?

היא מהנהנת, לא מעיזה לזוז.

"הבנת יקירה"?

"כ-כן," היא עונה בקושי, מכריחה את שפתיה למלמל תשובה.

הוא מפסיק ללטף אותה, מביט עליה בשאלה.

"ו…?"

ואני מ-מצטערת, זה ל-לא יקרה שוב," היא פולטת בהתנשפות.

"מעולה," הוא מרוצה.

"עכשיו לכי לישון. תלבשי את הפיג'מה הזהובה היום."

הוא מרפרף נשיקה עדינה על לחיה, והיא פוסעת לכיוון חדר השינה באגרופים קפוצים. היא שומעת את נקישת המצית מאחוריה ומריחה את עשן הסיגריה, אך לא מביטה לאחור.

חדר הארונות שלה הוא התגלמות חלומה של כל אישה. ארון הבגדים שלה מכיל פריטים של כל מותג אפשרי, היקרים ביותר, מכל הצבעים ובכל סוגי הבד האפשריים.

המשרתת נוקשת על הדלת בעדינות, ונכנסת.

לורן מורה לה להוציא עבורה את הפיג'מה הזהובה שהוא ביקש, ולצאת מהחדר.

כשלורן מסיימת להתלבש הוא נכנס, סוקר אותה בעיניו החודרות. זה מה שהיא הכי אהבה אצלו אז, את האש הזו, המבט שחתך אותה כמו סכין. היא הייתה נרעדת, חשה סיכון ושלווה בו זמנית.

היום זה גורם לה לפחד.

אבל הוא חולף על פניה בלי לומר מילה, תולה בתחילה את החליפה על הקולב ומתחיל לפרום את כפתורי חולצתו, המגוהצת ללא רבב. היא מנסה להתיק ממנו את מבטה, ללא הצלחה. תנועותיו כל כך בטוחות בעצמן. הוא לא זז בלי מטרה, הוא נע בצורה החלטית ושקטה, והיא בוהה בו, מהופנטת.

הוא מסתובב אליה. "לורני?" הוא שואל.

היא מסיטה את מבטה. "סליחה," היא לוחשת. "רק הסתכלתי ע-עליך… איך אתה אממ… נראה… כלומר… עייף… ואממ… יפה ומרשים… ו…"

הוא מחייך, צועד לקראתה באיטיות. "ככה את חושבת?" היא מהנהנת במהירות.

"ואת חושבת שסלחתי לך לגמרי?" פתאום הוא ממש קרוב אליה, והמשיכה בשיערה כל כך מכאיבה.

היא רוצה לצרוח, אבל הוא חוסם את פיה.

"פעם אחרונה יקירה – אם אני כל כך מרשים, ואת מעריצה אותי, כמו שאת אומרת, אז אני מצפה ממך לציות מוחלט. ברור?"

לורן מסמנת כן מבוהל עם העיניים. הוא מרפה ממנה, סוף סוף.

היא רצה מחוץ לחדר ומקיאה על הרצפה, ממש לרגליה של המשרתת המבוהלת.

היא אוהבת להתעורר מוקדם, כשהוא עדיין ישן.

היא מכינה לעצמה כוס תה חמה וגדולה, ויוצאת אל מרפסת הדירה שמשקיפה על כל העיר.

תמיד תשתמש במילה "דירה," אף פעם לא "בית". לדעתה, אי אפשר לקרוא למקום שבו את כלואה "בית," – מקום שממנו את יכולה רק להציץ אל העולם שבחוץ.

בשעות המוקדמות האלו, כשהכול עדיין חשוך ואורות העיר מרצדים בעיניה הכחולות, היא חולמת שהיא ציפור ושדלת כלוב הזהב שלה נפתחת, והיא יכולה להרים את כנפיה הכחושות. בתחילה היא מרפרפת בהן בעדינות, ואחר-כך נעשית בטוחה יותר ועפה מעל המגדלים וגורדי השחקים, מעל מרכזי המסחר העירוניים, אולי אפילו מעל בניין המשרדים שלו. היא תוכל להציץ אל חלון הלשכה שלו, בלי שהוא יראה אותה, להקיש במקורה על שמשת החלון, לברך אותו לשלום ולחזור אל הכלוב.

כי למרות הכול היא אהבה אותו, והעבירה את ימיה במעין אשליה שזה רק חלום רע, והיא תתעורר חבוקה, עטופה בזרועותיו השריריות, אהובה, מוגנת ובטוחה.

אבל בכל בוקר היא קמה שוב אל המציאות המרה, מתעוררת חבוקה, בלפיתת חנק שלא נותנת לה להשתחרר, עטופה בזרועותיו השריריות – יעידו הסימנים על גופה, ספק אהובה, ספק מוגנת, בעיקר מבולבלת. אבל היא נשארת – גם כי אין לה לאן לברוח וממי לבקש עזרה, וגם כי היא לא מסוגלת. היא מכורה לביקורת שלו, כמהה למחמאות ולמילותיו הטובות, למרות שבאו אחרי מכות רצחניות שקיבלה, ויותר מהכול – צמאה לנוכחות שלו, להרגשה שהוא נמצא, שהוא קיים, שהיא לא לבד. היא נשארה.

היא המשיכה לעמוד ולהתבונן, אורות העיר והמגדלים משתקפים באישוניה, בעודה חולמת על חופש. מדי פעם נתן לה לצאת, אף פעם לא לבדה, או עם חברה (לא שהיו לה חברות) – רק אתו ועם שומר ונהג. בדרך כלל, זה היה לרופא, או לבדיקות דם בקופת החולים.

הרופא היה מסיט את מבטו כשהורידה את חולצתה וחשפה את הצלקות, החבורות והפצעים. מבטו היה מבויש, בזמן שקרא על עורה את סיפור חייה, מסכת ייסורים ארוכה.

גם היא הייתה מתביישת.

אבל הוא תמיד ישב לצידה והחזיק את ידה, וזה עשה לה טוב ורע בו זמנית. אחר כך הוא היה קונה לה גלידה, בוחר את הטעמים ואת התוספות, והם היו פוסעים שלובי זרוע בחניה, עד לרכב. היא שמחה כשהרכב חנה רחוק. זה גרם לה להרגיש נורמלית.

בימים האלה היא הייתה צוחקת הרבה, וגם הוא. הוא נהנה לראות את החיוך ששינה את פניה, חשף שיניים מושלמות, עם קצה שן קטנה שבור, והגיע עד לעיניה היפות, הגדולות והשותקות. תמיד נעצר והתבונן בה, בוחן כל סנטימטר מפניה, משרטט באצבע את קו הלסת שלה, מסמן טריטוריה.

בפעמים הספורות בהן יצאו למסעדה, הוא שכר עבורם חדר פרטי, בלי אנשים מסביב, הזמין בשבילה את המנה ועזר לה לחתוך אותה. זה ריגש והרתיע אותה, גרם לה להרגיש מוגבלת. בפעם הראשונה שיצאו לאכול, היא ניסתה לבחור בעצמה וקראה בעיון מה מכילה כל מנה. אבל הוא החליף מבט מלגלג עם המלצר, לקח ממנה בעדינות את התפריט וסימן לו להגיש לה דג סלמון כמנה ראשונה.

הוא לא דיבר אליה כל הארוחה, אבל עוד באותו יום נשברה לה היד וחבורה סגולה פרחה בעינה הימנית. מאז למדה לשתוק, לכבד, לציית ולאפר את פניה כך שזה לא ייראה. הוא לא אהב שרואים את סימני האלימות שלו. הוא גם לא אהב לשלוט בעצמו, אבל הטיפול בבעיה הראשונה לא היה תלוי בו ולא היה לו רצון לטפל בשנייה.

פעם אחת ויחידה הוא לקח אותה לקולנוע. היא ישבה בקהל והרגישה כמו בת כפר שמגיעה לעיר הגדולה. זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שצפתה בסרט, ישבה בחברת כל כך הרבה אנשים והרגישה את מליחות הפופקורן על שפתיה.

היא הניחה עליו את ראשה במהלך הסרט, עייפה מהצפייה הממושכת, והוא לא הזיז אותה משם. מאוחר יותר, קיבלה את הצלקת בגב התחתון. הוא כעס שהשקיע כל כך הרבה בשבילה, והיא עדיין הראתה סימני שעמום.

היא אוהבת להסתכל עליו כשהוא ישן, הפנים שלו רגועות ורפויות, יפות כמו תמונה, והיא יודעת שהיה יכול להיות אחרת. זה לא שהוא לא אוהב אותה, היא אמרה לעצמה. הרי הוא קנה לה הכול, והיקר ביותר, פינק ונתן, גיפף ונישק.

הוא פשוט פחד.

הוא פחד לאבד אותה.

וגם היא פחדה לאבד אותו.

היא לא פחדה לאבד אותה. למעשה, איבדה את עצמה כבר מזמן.

* * *

היא משפשפת את זרועה, היכן שהיה פעם סימן כחול גדול ומכוער. הוא רחוק ממנה והיא סגורה פה, עם הסורגים והשומרות, שעות השינה, הקימה, המטלות והמשימות. היא מחכה ומתגעגעת. הוא ניסה לחפש אותה אחרי שברחה ועדיין לא התייאש.

יום אחד התחרטה, פרצה למשרד של המנהלת וניסתה להתקשר אליו, אבל השומרות תפסו אותה, והיא לא ידעה את המספר שלו, וגם לא איך משתמשים בטלפון. אז היא עמדה שם, צועקת בלי קול, בפנים שטופי דמעות, וקראה בשמו שוב ושוב, עד שנרדמה.

בבוקר התעוררה בחדר החם והמוגן שלה, עטופה בשמיכה, כשזר פרחים רענן וצלחת עם שוקולדים מונחת על השידה שליד מיטתה. הן רצו את טובתה, ידעה. היא פגשה שם עוד כמוה. כמעט כל יום הגיעו חדשות – נשים שאיבדו את עצמן במשך הזמן, הפכו כנועות וכפופות. פה ושם הפציעו ניצני תקווה בזוויות עיניהן.

משהו שהיה רדום בהן שנים התעורר, הזדקף והתמתח, חיכה לפסוע ולצאת לאור. לאט-לאט, למדה לשנוא אותו, לשכוח את ההערצה העיוורת, את הכניעה והביזיון, ולהחליף אותם בבוז ובכעס, ומאוחר יותר, כשהחלימה עוד – בהשלמה.

בפסיעות איטיות, היא למדה לאהוב את עצמה, למדה עצמאות מהי. פעם בשבועיים יצאה לסופר לקנות מצרכים עם מדריכה, ונהנתה לבחון את הטעמים המגוונים, סוגי הלחם השונים והמבצעים המשתנים כל חודש.

היא כבר יודעת כמה עולה תבנית ביצים, שקית חלב וחבילה של מסטיקים, שהיא קונה לעצמה מדי פעם, מהמשכורת שהיא מקבלת על עבודות הגינון שהיא עושה.

היא מספרת לעצמה ולעולם שהיא שווה וראויה.

היא מבינה לאט-לאט שאסור היה שזה יקרה לה.

אבל לפעמים, מוקדם בבוקר, היא אוהבת לעמוד במרפסת הקטנה שבסוף המסדרון, כשאורות העיר מרצדים בעיניה הכחולות, העמוקות, ולחלום שהיא ציפור שכבר יודעת לעוף. היא עוזבת את כלוב הזהב שלה ופורסת את כנפיה המחלימות לאיטן ונוסקת. לפעמים היא צונחת קצת למטה, אבל ממשיכה לנופף בכנפיה בנחישות. היא עפה מעל המגדלים וגורדי השחקים, מעל מרכזי המסחר העירוניים, אולי אפילו מעל בניין המשרדים שלו. בעיני רוחה, היא מציצה אל חלון הלשכה שלו, בלי שהוא רואה אותה. היא מקישה במקורה על שמשת החלון, ציוץ פרידה אחרון וממשיכה הלאה, לבנות לעצמה קן אחר.