"טריקת דלת" מאת לאה שדה – מקום שני בפרס אלמוג 2018

לא עצמתי עין כל הלילה. דרך תריסי החלון חודר האור של ראשית הבוקר ויוצר ריבוע כחלחל על הקיר הלבן ממול. אני שוכבת במיטה ונושמת נשימות קצרות ומהירות מהידיעה המרגשת שמשהו אחר יקרה היום. אתמול בלילה, פרשתי לחדר של טליה. היא ממילא בהודו ואין סיכוי שתחזור בימים או אולי בחודשים הקרובים. יוסי בחדר השינה הסמוך. אני שומעת שהוא בתנועה לא שקטה. הוא מסתובב. מכחכח בגרון. פותח את הארון וסוגר. משתעל. מפהק בקול. הוא מתיישב על המיטה וקם ממנה. ואני יודעת שהוא מרעיש בכוונה כדי שאתעורר. הוא יודע כמה השינה שלי קלה וכמה מהר אני מתנערת ממנה ומתפנה אליו. הפעם אני לא מגיבה, אני מעלה את השמיכה מעל הראש ומתכווצת בתוכה קפואה, שלא יצא חלילה איזה רחש מהחדר, איזה אות של ערות ודריכות.

אתמול הוא חזר מהעבודה בשעה מוקדמת מהרגיל. זה כבר היה סימן למשהו שעומד לקרות. שוב הוא חייב לעזוב כדי להיטיב את חייו. הוא חייב. הוא לא יכול יותר להישאר. אין על מה לנהל משא ומתן. אין טעם לדבר על ליבו, הוא כבר החליט. לפעמים הוא עוזב את מקום העבודה, לפעמים את אסתר ולפעמים אותי.

הפעם הוא נערך לעזוב אותי. וכמו בכל פעם, זה צריך להיעשות ברעש. בהבעת פנים קפוצה ונוטרת ומאשימה. בתנועות חדות, מהירות ועוינות. אני צריכה להיות הקהל שיושב על המיטה ועוקב במבט איך הוא מכניס לתרמיל זוג נעליים ספייר, מכנסיים, חולצה וכלי רחצה. איך הוא אומר לי שהפעם זה לתמיד. זה סופי. אני הקהל שמתבונן בשקט ובחוסר מעש בשחקן היחיד שלוקח לעצמו את כל הבמה ועושה בה כרצונו. שוב אותו תסריט חוזר על עצמו, ואני יודעת כמה הוא זקוק באותם רגעים למבט שלי שצופה בו, ששואל,  שמבקש שיישאר.
הבוקר הזה יקרה משהו אחר. לא צפוי. הבוקר ייכתב תסריט חדש. עייפתי. הפעם אני אכתוב את התסריט. בשקט שעוטף אותי מתחת לשמיכה, אני יכולה לשמוע אותו מתקרב לדלת החדר, מנסה לסובב את הידית. הוא רוצה לראות אם אני ערה, אבל הוא לא מצליח כי היום הדלת נעולה. איך הוא לא יודע את זה? לא ייתכן שלא שמע אתמול את רעש המפתח הנועל? הוא נעמד מאחורי הדלת מנסה להקשיב. אני שומעת את הנשימה הכבדה שלו, הצמיגית, הספוגה בעלבון שלעולם לא אבין. אני יכולה לדמיין אותו עומד כפוף מעט. ידו מחזיקה בידית והוא מתקשה להאמין. לפעמים אני חושבת שקירות ודלתות הופכים להיות שקופים כשאתה מכיר כל כך טוב את האחר. אני לא צריכה לפתוח את הדלת כדי לדעת איך נראית הבעת פניו ברגע זה ואילו מחשבות עוברות לו בראש.

אני לא זזה. נושמת באיטיות ומרגישה שכל הגוף מגרד לי. חם, והשיער שלי מתלחלח מאדי הנשימה שלי הכלואים בשמיכה. אני חייבת לזוז, לקחת אוויר, לראות את הדלת. מתגנב אליי ספק מציק, שאולי בכל זאת לא נעלתי אותה אתמול. אני מוציאה את הראש מהשמיכה, עוברת בשקט לישיבה ונושמת עמוק. הריאות שלי משתוקקות לאוויר ואני חוששת שיוסי ישמע את שריקת ההקלה שלהן. הריבוע הכחלחל ממול מזהיב, ואני ממצמצת מעוצמת האור שתוקף אותי. ידית הדלת יורדת שוב, אבל הדלת לא נפתחת. אני נושמת בהקלה. נעלתי. יוסי עוד שם. הוא בוודאי מצמיד את האוזן שלו לדלת, מנסה לשמוע רחשים, אותות להיותי קשובה לו וחושבת עליו. אבל למבט שלי שנעוץ בה, יש זרועות שהודפות אותה ומבטיחות שתישאר נעולה. אנחנו נאבקים משני עבריה. יש לי סבלנות.

אתמול הוא אמר לי "עדנה אני חייב ללכת. אני לא נושם". שתקתי.

הוא אמר "לא היינו צריכים להתחתן". שתקתי.

הוא אמר "כבר בחופה ידעתי שזה לא ילך". שתקתי.

הוא אמר "אני אשם. זה מגיע לי". שתקתי.

פעם הייתי מנסה להבין, לשאול. אבל אתמול, הכנסתי את הכלים של ארוחת הערב למדיח, ניגבתי את השיש ויצאתי להליכה.

הנשימה שלו מתרחקת מהדלת. אני שומעת את הצעדים שלו שפוסעים לכיוון המטבח. הוא גורר את הרגליים כדי להגביר את הרעש. הגוף שלי נרגע ואני מתכופפת קדימה כדי למתוח את השרירים שנתפסו. יוסי במטבח. הוא פותח את הארון ומוציא את כוס הקפה הקבועה שלו. רק בכוס זכוכית הוא מוכן לשתות, כי הוא צריך לראות דרך הדפנות את כל ההתרחשות. את הקפה השחור, את שתי כפיות הסוכר, את המים הרותחים ואת הכפית המערבלת שממיסה את הכול במהירות עד לסערה. הוא סוגר את דלת הארון בחבטה ומשמיע אנחה כאילו רעש הטריקה חמק לו בטעות. הוא גורר את כוס הזכוכית על השיש ואני יודעת שהוא מושך את הזמן, כי הוא לא מבין למה עוד לא יצאתי אליו. הוא שותה את הקפה שלו בלגימות איטיות וקולניות. אני מנסה לנחש מה עובר לו בראש ברגעים אלה, אבל כל מה שמהדהד בי הם רק הקולות שעוברים לי בראש בזה אחר זה ואומרים: 'מה אכפת לך?' 'אל תצאי'. 'תחזיקי מעמד'.

אני נזכרת בפרידה הראשונה שלנו. גם אז הייתה שעת ערב. הוא ישב במטבח, על אותו כסא, ואמר שמחר הוא הולך, שהוא חייב, שהוא לא מאושר. המבט שלו בי היה זר ועוין ומיוסר. זאת הייתה הפעם הראשונה, ועוד לא ידעתי שיגיעו בהמשך כל כך הרבה פרידות ופיוסים ואזהרות וחרטות. כמה נבהלתי. מאיפה הוא הביא את זה? מה עשיתי לא נכון? איך לא הרגשתי? אחרי הבהלה חשבתי שהוא צוחק. שהוא סתם מפחיד אותי ועוד מעט שנינו נתפוצץ מצחוק. אפילו חייכתי באותו רגע, כי המחשבה הזו הרגיעה את שרירי הגוף שהתכווצו פתאום בבת אחת. אבל יוסי המשיך. הוא אמר "את לא רואה?"

"מה אני לא רואה?" שאלתי צוחקת.

"שהכול לא בסדר".

"מה לא בסדר?" הצחוק שלי הפך לחיוך רפה, כי הרגשתי שאני כבר לא מבינה כלום. שקורה פה משהו חייזרי שלא שייך לעולם שלי, הברור.

"שאני בשבילך רהיט. קיר. אביזר".

"זה לא נכון," אמרתי, ומיד ידעתי שזו אמירה טיפשית, אבל זה מה שיצא לי בגלל הבלבול, כי רעמים של קטר רכבת הרעידו לי את החזה.

הוא לא ענה והלך לחדר השינה לארוז תרמיל. הלכתי אחריו.

"מה אתה עושה?" הוא שתק.

"לאן אתה הולך?" הוא שתק.

הדמעות טשטשו לי את הראייה. אמרתי "תישאר. יהיה בסדר. אני אשתנה".

הוא אמר "אני לא יכול, אני חייב".

"תישאר. נדבר. תסביר" הקול שלי היה חנוק וכמעט שלא נשמע.

הוא יצא בטריקת דלת.

אחר כך נסעתי לאסתר כי חשבתי שאולי הוא אצלה. שאולי היא תסביר לי מה קרה. אסתר לא הופתעה. "כזה הוא יוסי" היא אמרה. "מאז שהיה ילד הוא ככה. תמיד בורח. נמאס לו, בורח. לא מקבל משהו, בורח". אסתר אמרה לי "אל תדאגי. הוא בטח בנואיבה. הוא תמיד חוזר בסוף. לא צריך לחפש אותו". היא נראתה אדישה ועייפה, ובאותו רגע חשבתי שאם אסתר הייתה אמא שלי, גם אני הייתי בורחת.

חיפשתי אותו כמו משוגעת. התקשרתי לכל העולם, רדופה תחושות של אשמה ובהלה. איך לא הרגשתי כלום? איזו מין אישה אני שמרוכזת רק בעצמה? אחרי כמה ימים הוא התקשר. היה שקט על הקו. אני צעקתי, "מי זה? מי זה?" שמעתי את הנשימות המחרחרות שלו והרגשתי הקלה. "יוסי," אמרתי, "זה אתה. מה קורה?" יצא לי משפט כזה טיפשי וסתמי, כאילו רק לפני חצי שעה סיימנו שיחת טלפון קודמת. הוא אמר "בסדר".

"איפה אתה?"

הוא אמר "בנואיבה".

"אני אבוא לקחת אותך," אמרתי בבהילות ונסעתי.

פעם הייתי נוסעת אחריו לכל מקום ומחזירה אותו. להרבה מקומות נסעתי כדי להחזיר אותו. הוא היה נכנס לאוטו ושותק. גם אני שתקתי. אחר כך גיליתי שאני לא חייבת להחזיר אותו. שהוא ממילא חוזר לבד כמו שהוא נוסע לבד. הוא היה נכנס הביתה, זורק את התרמיל ונכנס למקלחת. אחר כך אנחנו היינו ממשיכים מאיפה שהפסקנו. כאילו כלום.

ריבוע האור על הקיר, מצהיב ומסנוור. אני מסיטה ממנו את העיניים ונשכבת שוב. המבט שלי עובר אל התקרה, ננעץ בפוסטר של איזושהי להקה שטליה הדביקה אליה כשעוד הייתה מתבגרת. אני רגועה וממתינה. יש לי זמן. בתפקיד הקודם שלי, הייתי אמורה לצאת עכשיו מהחדר, להסתכל עליו מבוהלת וחרדה, ואחר כך הייתי אמורה להגיד "אולי תישאר? בוא נדבר. יהיה בסדר". הפעם הזו אני לא. אני נשארת במיטה. בוטחת בדלת הנעולה. מקשיבה רק ללב שלי שנהייה פתאום גדול ותוסס ועולה על גדותיו מהשמחה שממלאת אותו. מהידיעה שהפעם זה יהיה אחרת. שגם אני יכולה ללכת. שההחלטה היא בידי. זה מה שהתחוור לי אתמול בערב, בעודי מגבירה את קצב הצעדים שלי, מתחככת עם צועדים ורצים נוספים שנעים הלוך ושוב, בשביל הולכי הרגל לאורך הירקון. מפתיע איך שכל ערב אני צועדת באותו מסלול, באותו קצב, אבל רק אתמול זה קרה. רק אתמול הבנתי וההבנה הזו הגיעה בזמן, והיא כל כך מדויקת, כמו הייתה גרעין של פופקורן שהבשיל בתוכי והתנפץ וביקש לקפוץ החוצה מהשקית האטומה.

אני דרוכה, לא שומעת כלום חוץ מקולות ההמיה של התור שהתיישב על אדן החלון בחוץ, והטיל את צילו בתוך ריבוע השמש. אף פעם לא התפניתי להקשיב למנגינה שלו, שחוזרת על עצמה שוב ושוב, כאילו מצפה שמישהו יקשיב ויגיב כדי שיוכל לשתוק. אני לא אקום עד שאשמע את טריקת הדלת הנסגרת. רוצה להיות בטוחה שהוא הלך.

הצעדים שלו לכיוון הדלת נגררים וכמו חורצים את המרצפות. הוא רוצה להרעיש. מה מעכב אותו? פתאום אני פוחדת שאתחרט. מחשבה שאולי אפגע בו, שעוד לא ניסיתי מספיק, שעוד לא התאמצתי מספיק למצוא את הדרך המדויקת אליו, מתחילה להציק לי. עוד יש לי זמן לקום אליו ולנסות לעצור אותו, להראות לו שאיכפת לי, שקשה לי. רעש סיבוב המפתח במנעול דלת היציאה קוטע לי את המחשבה. קומי, תעצרי אותו, מהדהדת בתוכי פקודה. הוא ילד ברחן. זה לא את. זה הוא. קומי. אני לא זזה. בראש שלי יש רעש והמולה כל כך חזקים שאני פוחדת שהם נשמעים גם בחוץ. אני מתמלאת בכעס על עצמי. עליו. מתחשק לי לקום, לפתוח לו את הדלת ולדחוף אותו החוצה, אותו ואת התרמיל שלו. אני רוצה לקבוע הפעם מתי הוא מסתלק. לא הוא. אני נזכרת בהבנה שלי מאתמול שאפשר לעזוב אותו גם בלי לצאת מהמיטה, והכעס שממלא אותי נותן לי כוח לחכות.

הדלת החיצונית נפתחת. נדמה לי שאני מרגישה אוושת-רוח שנכנסת מבחוץ פנימה וחודרת את הדלת הנעולה שלי. עוד לא מאוחר לצאת מהחדר ולנסות לעצור אותו. אני יודעת שזה לא יעזור. כשהוא יראה אותי, הבעת העלבון תתחלף בעוינות והוא יצא מנצח את הבית. עד הפעם הבאה. אין סיבה שאקום. ההמתנה במיטה נעשית מעט יותר קלה. אבן שהייתה מונחת לי בגרון מתפוררת. פתאום אני שומעת את הדלת נטרקת. חזק. מרעידה את קירות הבית. זו טריקה כועסת. הוא יצא. אני יכולה לקום מהמיטה. לאט. שום דבר לא בוער. אני מתרוממת לישיבה ודוחפת את הרגליים לכפכפים, מרגישה את הקרירות הנעימה שלהם. אני פותחת את דלת החדר ומרגישה איך בחוץ מחכים לי, לחבוק אותי, חיי החדשים. אני פוסעת במסדרון לכיוון המטבח, הקפה של הבוקר יהיה משובח מתמיד.

נדמה לי שאני שומעת את חרחור הנשימה של יוסי. מריחה את הריח שלו. אני סולחת לעצמי ומבינה שייקח לי זמן עד שאשתחרר לגמרי מהנוכחות שלו. לרגע נדמה לי שאני חשה בתנועה ליד דלת הכניסה, תנועה חרישית ומאופקת. אני מפנה לשם את המבט ורואה את יוסי. הוא עומד על יד הדלת קפוא כמו פסל, כאילו רצה להתמזג ולהיות חלק מהקיר. הוא מסתכל עלי בעוינות ומתנתק ממקומו. הוא אומר, "ידעתי שתצאי". הוא מעמיס את התרמיל על הגב ופותח את הדלת. אני אומרת "אולי תישאר? נדבר."