"צבע אדום" מאת רוני גתי – מקום שלישי בפרס אלמוג 2018

חתך איטי, מסוגנן, קורע את קצוות העור, כמו פוקע בד משי עדין מלא במוך. כאב חד ומפלח מוביל לפורקן נעים של רגע. להרגיע כאב אחד בכאב אחר. לחדד, לתת לתחושות לשטוף כמו מים את הדם השותת. חתך נוסף לאוסף החתכים, שמשרגים את ידיה בשתי וערב כחלחל ומגוון.

היא לא זוכרת כמה זמן היא חותכת את עצמה ככה. הידיים כבר מלאות סימנים שקשה להסתיר ושאפילו החולצות הרחבות שהיא לובשת כבר לא מכסות יותר. היא רק זוכרת את החתך הראשון. קשה לשכוח. כמו אהבה ראשונה ולב שבור ראשון. אך הלב שלה נשבר כבר מזמן, ולב שבור קשה לאחות בכאב. גם לא בכתיבה. רסיסיו כואבים ופוצעים את הנייר המדמם מילים ללא תכלית.

מבטה מרחף מבעד לחלון הסלון הענק השקוף ומתייצב הרחק מעבר לשדות הקיץ החומים אל החומה האפורה שמפרידה בין הקיבוץ שלה לבין תסכוליהם של תושבי עזה הזועמים. ניחוח שרוף עולה באפה, שוב עפיפון שקוף נושא עמו שובל אש באוויר, לוחך בתאווה את השדות שספגו את דמם על מנת לגדול. אסף צודק, זה לא מקום לגדל ילדים, הם היו צריכים לצאת מכאן. אבל איך? ולאן? ומה יכול להחליף את הרוגע של חיי הקיבוץ ואת חיי החברה השוקקים?

הדם המטפטף מעיר אותה מהחלום, סותר על פניה. עוד חתך. מהיכן הגיע? ומדוע בירך? ידיה האוחזות בסכין הגילוח כמו מנותקות מראשה ומגופה. פתאום היא מתנערת והולכת לכיוון האמבטיה, משאירה שובל של טיפות אדומות כהות על הרצפה. הפלסטר הצבעוני, ציור של אלזה מהסרט "פרוזן", מחבק את החתך, מנחם אותו. הסמרטוט והאקונומיקה קופצים לתוך ידיה מוכנית, משל הייתה רובוט מתוכנת, ומנקים מעצמם את העיגולים האדומים מהרצפה. צהריים. עוד שעה אסף מגיע עם הילדים והאוכל עדיין לא מוכן.

מול אטריות האורז המוקפצות בקפידה, מעורבות בשביבי גזר דקים כפסי שמש כתומים ונקודות ירוקות של בצל ירוק, היא שוב שולחת מבט אל עבר החומה האפורה שתלויה שם בקצה השדה. לפתע יללה עולה ויורדת חותכת את אוזניה כמו הסכין שחתך קודם את ירכה, בתנועה רובוטית היא רצה לכיוון הממ"ד וסוגרת את הדלת. עשר, תשע, שמונה, שבע, בום. עוד קסאם עבר מעליה, כמו הימים שעוברים ונוחתים, נתקעים באדמה כפצצה המחכה להתפוצץ.

הריח השרוף מגרד את חושיה ומרגיש קרוב, היא יוצאת בריצה מהממ"ד ומכבה את הגז. איזה מזל, רק התחתית קצת נשרפה, כמו קצוות הנשמה השרופים, שנראים טעימים ופריכים מבחוץ ומפויחים ושחורים מבפנים.

רכב נכנס לחניה, אסף והילדים נכנסים וממלאים את שקט הבית בהמולה עליזה ומאושרת. "ראינו קסאם עף, הוא נתקע אצל משפחת אוחיון בדיוק ליד הרפת! את לא מאמינה אמא, קסאם שלם תקוע באדמה!" היא מחייכת אליהם חיוך חלול, מרוחק. אסף מתקרב ונושק על ראשה, "איזה ריח נפלא, מה יש טעים?"

"מוקפץ," היא עונה בקול מתכתי, שכאילו עולה ממעמקי מחרטות הקסאם של השכנים. "אני מת על המוקפץ שלך. ילדים, רוצו לשטוף ידיים שנספיק לאכול, נראה לי השכנים חמים על קסאמים היום." היא עורכת על אוטומט את השולחן. "אמא, יצא לך טעייםםם," מושך גילי במכוון את המילים. "חסר לי סויה," זורקת אחותו, תוך שהיא ממרפקת אותו, סתם בשביל הכיף. "אמא, היא הרביצה לי!" "לא נכון, בטעות נגעתי בו!"

היא מרגישה כמו דמות בתוך סרט, תמונה של נורמליות מקובעת בתוך מסגרת מטורפת שאורזת ותוחמת אותה. פתאום אין לה אוויר והיא נאבקת לנשום. "אני הולכת שנייה לשירותים." היא נעלמת בשירותים בחצי ריצה. כאבו של החתך מרצד בה, פועם בה, מעלה כמו גירה את התמונות ההן, מלפני הרבה שנים, אז כשהתחילה לחתוך. אותו יום ארור בו הוא השכיב אותה על השולחן בחדר התדרוכים, חדר לתוכה בכוח, בעוד היא שתוקה, מפוחדת כמו חיה פצועה. האזעקה ההיא של מלחמת המפרץ עצרה אותו, קטעה את תאוותו.

דפיקה נשמעת על דלת השירותים "נירית, הכול בסדר?" שואל קולו המוטרד של אסף. בקול חנוק היא עונה, "כן, סתם כאב בטן, לא משהו מיוחד. תחזור לשולחן עם הילדים, תכף אבוא."

יללה נשמעת. תשע, שמונה, שבע, לרוץ לממ"ד. הכאב חותך בה כשהיא רצה. מנסר. בום. הם יוצאים מהממ"ד. "נבלות," מקלל אסף, "בואו נסיים את האוכל, בתקווה בשקט הפעם."

בערב הוא מחבק אותה, ואז מבחין בחתך הטרי. מבטו מתענן בדאגה. "שוב?"

היא משפילה עיניה.