מכונת הכתיבה
6 טכניקות לייצר רעיונות חדשים בתקופות של מחסום יצירתי
בכל העבודות הרבות שעבדתי – החל ממכירת מנויים לבריכה השכונתית, דרך עבודה במוזיאון אמנות ועד לסקרים טלפונים – תמיד היה צורך (ויתרון) ביכולת להעלות רעיונות חדשים, טריים ומרעננים.
העלאת רעיונות היא לא קונספט ששייך רק לכתיבה, אלא לכל עיסוק עם פן יצירתי – שזה כמעט כל עיסוק (לא יודעת לגבי הנהלת חשבונות).
סיעור מוחות הוא דרך להעלות רעיונות חדשים כאלה, אבל טכנית מדובר בכלי יעיל לפתרון של מגוון בעיות, למשל: איך מפתחים דמות שתהיה הכי מדויקת שאפשר לסיפור מסוים? איך מוצאים את הסוף הנכון וכיצד כותבים אותו?
הנה מספר טכניקות שאני משתמשת בהן כדי להעלות רעיונות חדשים. המטרה היא פחות למצוא את הרעיון שבו תשתמשו בטקסט, אלא יותר לצאת מהשבלונה הבנאלית של אותם רעיונות ואותם מסלולי מחשבה ולהגיע למחוזות חדשים של תוכן.
העלאת אסוציאציות
זו טכניקה מאוד מוכרת. מתחילים עם מילה אחת שמייצגת את הרעיון הראשוני. כדאי שהיא תהיה כללית אבל עדיין רלוונטית לסיפור. ואז מגיעים למילה אחרת, דרך אסוציאציה, כלומר – הדבר הראשון שעולה בראש כששומעים את המילה. אחר כך מעלים באסוציאציה מילה אחרת לפי המילה האחרונה.
הייתי עושה את זה במשך דקה שלמה כדי לוודא שעולים מספיק דברים. המטרה היא לצאת מהמסגרת של הקונספט הראשון, ולהגיע לדברים אחרים שקשורים אליו. מעניין לראות איזה קישורים המוח שלנו עושה בין עולם תוכן אחד למשנהו. בסיום התהליך, בוחנים איך אפשר לשלב את המלים שעלו עם הקונספט הראשוני.
למשל, אם אנחנו רוצים לכתוב סיפור קצר על נושא בנאלי כמו אהבה, נתחיל מהמילה "אהבה", ונראה לאן נגיע משם. זוהי דוגמה לתהליך האסוציאציות שלי. כמובן שזה יהיה שונה לכל אחד:
אהבה – נישואים – חתונה – כלה – שמלה – לבן – יוגורט – פרוזן יוגורט – סינמה סיטי – סרט – ג'סיקה צ'סטיין – העזרה – קהילת השחורים בארה"ב – 12 שנים של עבדות – בראד פיט – אנג'לינה ג'ולי – 6 ילדים – הפרית מבחנה – היריון – השמנה – סוכר – שומן – גבינה 38% – נפוליאון – צרפת – אייפל – שאנז אליזה – אידית פיאף – החיים בוורוד – הלו קיטי
בהנחה שאני רוצה לכתוב סיפור על אהבה, ואני לא רוצה לכתוב את הברור מאליו, אני יכולה לבחון את עולמות התוכן האחרים שהגעתי אליהם דרך האסוציאציות, ודרכן למצוא דרכים אחרות לספר את הסיפור. למשל, אוכל לספר סיפור על שני אנשים שנמצאים בצרפת ומתאהבים. האישה עובדת כסוכנת שחקנים והבעל בחברה של [השלם/י את החסר], והוא מקבל תפקיד חדש בניהול הסניף הענק בטוקיו. אבל זה קורה בדיוק כשהם נכנסים להיריון, אחרי הרבה זמן שניסו בהפריית מבחנה.
אני מודה, אלה לא הרעיונות הכי מבריקים שלי, אבל זו דוגמה לייצור רעיונות דרך אסוציאציות, שלא הייתי מגיעה אליהם אחרת.
דרך מעניינת נוספת לעבוד עם אסוציאציות היא ויקיפידיה:
לוויקיפדיה יש כלי שנקרא "ערך רנדומלי" – האתר נותן ערך אקראי שלא קשור לשום דבר ספציפי. למשל, חשבתי על מקצוע לדמות שלי, ולא הצלחתי לחשוב על משהו שמתאים לו. הערך הרנדומלי נתן לי "נורת אזהרה על פעילות לא תקינה של המנוע" – זה עשה שני דברים:
- עזר לי להחליט שהוא יהיה מוסכניק
- עזר לי להבין מה זה הנורה המהבהבת באוטו שלי שיש לה צורה של טקסס על המפה.
לשאול מה אם?
כשאתם שואלים "מה אם", אתם פותחים אפשרויות חדשות לספר את הסיפור שלכם, שבתורו יכול להביא לדרך חשיבה חדשה על התשובה.
הטכניקה הזו מאוד שימושית כשמנסים לצאת ממסגרת מוכרת מדי של רעיון, שכבר כתבו עליו מיליון פעמים קודם. למשל תעלומת רצח: חשבתם על דמויות, על מניע, על אנטגוניסט ממש מעולה, אבל זה נשמע כמו כל רעיון אחר של תעלומת רצח שקראתם לפני כן, ואתם תקועים בלי לדעת איך להתקדם.
זה הזמן לתת דרור לדמיון: מה אם הסיפור היה מתרחש בעתיד הרחוק, כשכל המכוניות אוטונומיות (כלומר ממונעות בעצמן, מסתבר שזה קרוב יותר ממה שחשבנו), והקורבן נרצח בתאונת דרכים. איך זה, ייתכן אם אין יותר נהגים?
מה אם מדובר בתקופת קום המדינה, או בסיום המנדט, ומתגלה שהנרצח, עבד עם אנשי היישוב היהודי שחתרו תחת הבריטים?
מה אם הסיפור מתרחש בקיבוץ קטן? או בשכונה חרדית פצפונת? או בקולוניה על הירח?
גם אם זה לא יביא אתכם לאן שציפיתם בסיפור, זה יעזור לכם לחשוב בכיוון שונה.
הלחמה
לרוב, כשיש לי שני רעיונות שונים, אני חושבת עליהם כשתי ישויות נפרדות. אבל הרבה פעמים, חיבור שלהם יכול להביא למשהו אפילו יותר מעניין ויוצא דופן.
כך למשל, סוזן קולינס חשבה על "משחקי הרעב" בזמן שזפזפה בין ערוצים, ראתה סרט אחד על גלדיאטורים בזירה ובערוץ אחר ראתה תכנית ריאליטי וחשבה – מה אם יהיה משחק ריאליטי שישדר בלייב משחקי דמים מתוך זירה? גאוני!
או אודרי ניפנגר, למשל, שכתבה את "אשתו של הנוסע בזמן", שילבה שני דברים כדי להגיע לסיפור אהבה שעוד לא סיפרו אותו – אהבה ומסע בזמן. אלו שני דברים שבנפרד כבר כתבו עליהם מכל הכיוונים, אבל ביחד יצרו רב-מכר עולמי וסרט קולנוע מצליח.
נסו גם אתם להלחים רעיונות שונים. מפתיע לגלות כמה תכנים שלא נראים קשורים זה לזה, לא רק עובדים יחד בצורה קוהרנטית והרמונית, אלא יוצרים סיפורים שעובדים יותר טוב.
דיוק או ניסוח מחדש של השאלה
פעמים רבות, כשאתם מתקשים למצוא פתרון לבעיה, הקושי נובע מכך שהשאלה לא מדויקת מספיק, היא לא עומדת על הסדק האמתי. חידוד השאלה והידוק שלה יכול להביא לתשובות הרבה יותר מעניינות.
למשל, אם אני מתקשה במציאת קונפליקט, אני יכולה לשאול – מה הקונפליקט של הדמות שלי?
אבל אני גם יכולה לשאול:
מה הכי יקשה על הדמות שלי בנקודה הזו בעלילה?
מה הדבר שאתו הדמות לא תוכל להתמודד יותר?
מה ידחוף את הדמות שלי מעבר לקצה גבול היכולת שלה?
מה יגרום לדמות הזאת לבצע מעשה שלא ייעשה? שלא מתאים לאופי שלה? שמעלם לא דמיינה שתעשה?
נסחו את השאלה מחדש, כך שהיא תהיה ספציפית יותר, אפילו טרחנית, כזו שדורשת האכלה בכפית, כזו שתאלץ אתכם לתת תשובות מתאימות.
20 שאלות
טכניקה פשוטה ויעילה שזה לא באמת השם שלה (זה פשוט יותר קליט): אתם מציגים שאלה ועורכים רשימה של 20 פתרונות אפשריים. במהלך הרשימה, זה לא חשוב אם הרעיונות האלה הגיוניים או לא, אם הם אפשריים, או מסובכים. אתם צריכים לאתגר את המוח להגיע ל-20.
טכניקה זו תאפשר לכם לצאת מקו המחשבה הברור מאליו. כלומר, אחרי עשרת הפתרונות הראשונים שיהיו מובנים מאליהם, זה יהיה קצת יותר מאתגר ותצטרכו למצוא פתרונות מקוריים באמת.
דוגמה מעולה שמבהירה את הרעיון היא – האדם שהגה 100 צורות שונות של הליכה. נכון, לא כולן אותנטיות, אבל יש שם כמה מאוד מוצלחות שקשה לחשוב עליהן, ובכל זאת, מדובר בקונספט פשוט ויומיומי כמו הליכה. זו בעיני גאונות:
לחשוב בתוך הקופסה
הקונספט הזה נעשה יותר ויותר מוכר. עיקרו הוא לעודד מחשבה בתוך גבולות מחשבתיים או פיזיים מסוימים ועדיין ליצור חדשנות יצירתית. כדוגמה, חשבו על קופסת קרטון גדולה, שהיא במלוא המובן קופסה, ומה ילדים שמוצאים אותה יכולים לעשות אתה: היא יכולה להיות בית, חללית, אווירון, עם שינויים קטנים כנדרש.
דווקא ההגדרה של הגבולות היצירתיים שעובדים איתם (במקרה הזה, קופסת קרטון מרובעת), יכולים לתת יותר רעיונות למחשבה, כי אין אפשרות להתפזר באותה מידה. בהיעדרם של חוקים וגבולות, אנחנו צפים בחלל של אפשרויות אינסופיות, שיכול להיות לאיים על היצירתיות ולשתק את הכותב.
כפועל יוצא, יהיה קל יותר לחשוב על רעיון לסיפור, בהינתן נושא מסוים או ז'אנר, מאשר להתמודד עם כל רעיון אפשרי שעולה בראש. בנוסף, רק כאשר ישנו סט של חוקים – רק אז ניתן לשבור אותם.
לכן צריך להבין מה הקופסה – מה הז'אנר, למשל? או מה הדמות? מה הנושא? או אפילו – איפה מתרחש הסיפור, או באיזו שנה. מנקודת המוצא הראשונה אפשר להתחיל לעבוד. כשיש נקודת מוצא, אפשר לכוון בצורה הרבה יותר ממשית, להנחות רעיונות ולמנף אותם בקלות רבה יותר, מאשר כשאין קווים מנחים כלל.
אם ניקח את הדוגמה של שנת ההתרחשות: נחליט שהמגבלה היצירתית שעובדים אתה היא רק שנה מסוימת. נאמר 2001. זה כבר מכניס אותנו לקופסה – אבל אפשר לעבוד אתה באינספור דרכים שונות: אפשר לספר נרטיב שקשור לאסון התאומים, אבל אפשר גם לדבר על תחנת החלל הרוסית, "מיר", שהתרסקה באטמוספרה, או על תחילתה של מתקפת מעטפות האנתרקס בארה"ב, רעידת האדמה בהודו, שהרגה עשרים אלף איש וכיו"ב. אפשר לשלב בין כל האירועים האלה, וזה רק במבט היסטורי. בלי לדבר על מה קרה לכם ספציפית בשנה הזו, איפה טיילתם, איזה שינוי עברתם, עם מי הייתם חברים באותו זמן. כל אלה יכולים להצית דברים חדשים בראש, שלא היו צצים אחרת.
לעומת זאת, אם היינו חושבים על סיפור ללא כל מגבלות – מאיפה היינו מתחילים?
לסיכום
אפשר לעשות סיעור מוחות על כל דבר – דמויות, תכונותיהן או המקצועות בהם הן עובדות, סוף של סיפור, דרכים להרוג דמויות, מקומות שבהם מתרחשת העלילה. ככל שמנסים יותר, ככה מגיעים ליותר רעיונות יוצאי דופן ומרגילים את המוח לחשוב בצורה כזו.
בהצלחה!