"הליכה איטית", סיפור מאת עומר ברקמן – הזוכה במקום ה-2 בתחרות פרס אלמוג 2017

אף אחד לא ראה אותו, והוא לא ראה אף אחד. הוא היה מת, למעשה, כבר שבוע. פחות או יותר שבוע, ופחות או יותר מת. פלוס-מינוס כמה נשימות. כבר הרבה זמן שהוא לבד והמוות שלו, כך החליט, יהיה איטי, איטי וכואב. לא רק לו עצמו, אלא בעיקר לאחרים, לאלה שאמורים היו לדאוג לו. הוא לא זכר מי הם אלה שהיו אמורים לדאוג לו, אבל דווקא בגלל זה רצה לגרום להם סבל, להעיק עליהם, שיזכרו את המוות שלו בתחושת אי־נוחות צורבת. הוא רצה למלא אותם ברגשות אשם, להציף אותם עד שלא יוכלו יותר, עד שיבואו ויכרעו ברך לפניו, ויתנצלו. "נו, טוב," הוא יאמר להם. לפעמים חשב שלא יקבל את התנצלותם, ולפעמים חשב שכן.

לאט־לאט, כך ביקש למות. אם הייתה לו משאלה אחרונה, הוא ביקש לנצור כל רגע בו יכול היה להעיק על מצפונו של מישהו, ועדיף שיהיה זה אותו אחד שהיה אמור לדאוג לו. חייב להיות בן או נכד או אחיין, חייב להיות מישהו. שיהיה אפילו שָׁכן, ניחם את עצמו לפעמים ופקח בהיחבא חצי עין גוססת. זה המעט שהיה יכול לעשות בשביל לרומם את מצב רוחו. לאט־לאט. החיפזון הוא מן השטן. לא אכפת היה לו שיהיה קצת זמן להתרגל לרעיון הזה של המוות. בסופו של דבר הוא זקן, ולזקנים, כידוע, קשה להתרגל לדברים חדשים. זה היה משעמם ומתיש ולפעמים אפילו ממש כואב למות לאט, ובכל זאת, ככה הוא החליט לעשות את זה, אז ככה זה יהיה. זקנים, וגם זה ידוע, הם עַם עקשן.

הוא לא זכר מי זה שאמור היה לדאוג לו. לפעמים מאוד הטריד אותו שהרבה דברים הוא כבר בקושי זוכר, דברים מאוד בסיסיים. שמות של אנשים כבר פרחו מזיכרונו לגמרי, אפילו שמה של אשתו, זיכרונה לברכה, כבר נעלם. הצחוק שלו חרק. ואיך, הוא השתומם, כיסא הנדנדה שלו, שתמיד היה במרפסת, נמצא מול הטלוויזיה עכשיו? דווקא היה יכול להיות נחמד, אמר לעצמו, לשבת עכשיו במרפסת ולנשום קצת אוויר צח, אולי אפילו לראות איזה שכן או שניים. לשבת שם במרפסת, על כיסא הנדנדה שלו, ולעצום את העיניים. הוא נזכר שהמנעול הישן בדלת למרפסת היה מצריך ממנו הרבה מאמץ. אבל רגע… איפה בכלל יש פה מרפסת? הוא התבלבל. אולי היא זאת שהכניסה את כיסא הנדנדה פנימה? ודאי רצתה שהוא יישאר בתוך הבית. היא הרי אמרה לו לא להסתובב יותר מדי. במצבו, היא לא הייתה סובלת שהשכנים היו רואים. אבל היא מתה כבר ומי זה שאמור לדאוג לו עכשיו? למה הוא אף פעם לא בא לכאן? הוא נזכר לרגע וסובב את ממבטו אל האגרטל. היו בו שני פרחים מיובשים. כבר אין מי שיחליף אותם מאז שהיא הלכה.

הטריד אותו שהוא כבר בקושי זוכר דברים. איך למצוא את המטבח, או את מי שצריך לדאוג לו, או איך קראו לאשתו, או את מה שהרופאים היו אומרים. הוא גיחך. יש גם דברים שלא אכפת לו לשכוח. הוא היה נוהג ללכת לרופאים רק בשביל שיהיה לו עם מי לדבר. לא שהם היו באמת מקשיבים. מתי הלך לרופא לאחרונה? גם את זה לא זכר. בכל מקרה, עכשיו הוא כבר לא הולך לשום מקום. למה לא, בעצם? למה לא לדבר עם רופא? הרי גם רופא הוא בן אדם. בן אדם שאמור אפילו לדאוג לו, במידה מסוימת לפחות, כך הוא חשב. אולי בגלל זה לא הלך לרופא, בגלל שרצה מישהו יותר מחויב. הוא לא היה בטוח פתאום, אבל חשב שאשתו – מה היה שְמה? – לא הייתה מרשה. ממילא אבד לו הרצון לצאת מהבית. הרי בכלל הוא מת, זה לא טוב במצבו להסתובב יותר מדי.

שני מקומות הבילוי המועדפים עליו היו מיטתו וכיסא הנדנדה שלו, שבאופן לגמרי תמוה ובלתי מוסבר, עמד עתה מול הטלוויזיה דווקא. הוא התנהל ביניהם בחוסר חשק, גורר את עצמו רק בקושי. חוסר הקצב בהליכה שלו אִפשר לו רק בקושי להתקדם. ההליכה הייתה מקוטעת. שבורה. גם המחשבה. הוא היה מנדנד בראשו ומדקלם את אותו משפט ישן שהייתה מדקלמת לו אמו: "אוי ואבוי, דער שיכור איז אַ גוי". הוא דקלם ולאט־לאט פסע. "אוי ואבוי". צעד קטן. "דער שיכור". צעד קטן. "איז אַ". צעד קטן. "גוי!" מנוחה.

הוא היה גורר את נעלי הבית שלו על הרצפה המאובקת ונזהר שלא להרעיש, הֶרְגל שנשאר לו מהימים שאשתו הייתה בחיים. השקט עכשיו הדהד באוזניו.

"רוב בני האדם מתים במיטתם," קול עמוק התנגן בראשו, "זה המקום המסוכן ביותר בעולם."

אז הוא השתדל להישאר יותר מול הטלוויזיה. להדליק הוא לא הדליק. לישון הוא לא ישן. לאכול הוא לא בדיוק אכל. לשתות רק לפעמים. הוא היה שותה את משקה הבית, כל פעם שהפך ממש משועמם.

משקה הבית, כך קרא לעלי הנענע מתחת לכפית החוויאג' עליהם היה שופך מים רתוחים כמה פעמים ביום. הוא אהב להסתכל בכוס הזכוכית ולראות את העלים לאט־לאט נפתחים. היה לו קשה מאוד להעריך את הזמן שעובר. זה גם לא היה פשוט להרתיח מים, אבל זה היה שווה את המאמץ. אם נשאר משהו שאהב בעולם הזה, זה את משקה הבית. אבל גם זה לא היה משהו שממש שווה לחיות למענו והוא החליט שימות קצת לפניו, כלומר לפני שיאזלו לו כל עלי הנענע. חוויאג' היה לו בלי סוף.

"עזוב," אמר לו משקה הבית, "הם לא שווים את זה."

אבל הוא המשיך להמתין למישהו שיגיע. הוא לא ענה לטלפונים ולא לדפיקות בדלת ולא ממש שמע אם היו כאלה בכלל. הוא קיווה שבסוף תפרוץ המשטרה ואז לכולם יהיה מאוד לא נעים. בעיני רוחו ראה כתבת שער בעיתון, עם תמונה צבעונית. אולי תהיה אפילו כתבה בטלוויזיה? הוא רצה להדליק את הטלוויזיה, אולי כבר עשו עליו את הכתבה, אבל לא היה לו כוח. הוא ליטף ביד רועדת את הזיפים שבלחייו. לא אמור היה להיות לו כבר זקן? למישהו בכלל אכפת? הוא קיווה שמישהו, בסופו של דבר, יואשם ברשלנות או אפילו בהזנחה פושעת. מישהו חייב לתת פה את הדין! לא עושים דבר כזה לאיש זקן.

אבל רגעי צלילות כאלה היו נדירים במוחו העייף. רוב הזמן הוא לא חשב על שום דבר, או חשב על דברים שמיד אחר־כך שכח אותם, או סתם על דברים קטנים, כמו האם מישהי יפה הייתה יכולה לגרום לו התרגשות, או האם באמת נשאר לו איזה קרוב משפחה, או האם זה חדר השינה או המטבח, או האם הבן אדם שהוא רואה עכשיו בשתי העיניים הוא אותו בן אדם או שכל עין רואה בן אדם שונה.

בן אדם? זה עורר אותו באחת. הם הגיעו?

"ת'שאר רגוע, סבא, פשוט ת'שאר רגוע."

זה לא היה סגנון הדיבור של משקה הבית וגם הקול היה צרוד מהרגיל. הוא הפך חשדן. הוא נזף בעצמו, עד שסוף־סוף מישהו מגיע, אתה כל כך לא נחמד. אולי אפשר להציע להם שתייה, חשב לעצמו, אם למשקה הבית לא יהיה אכפת. רגע! מה זה צריך להיות? ריח סיגריות הגיע לאפו. מישהו מעשן בתוך הבית שלו! זה פשוט בלתי נסבל! היא ודאי לא הייתה מרשה כזה מין דבר. הוא ניסה לקום אבל מיד חטף מכה איומה בצלעות. אין לי אוויר, חשב בצער.

"אמרתי לך ת'שאר לשבת, נכון?"

המציאות טפחה לו בצלעותיו וזה באמת כאב. פיזית. פתאום התברר לו שהוא מת הרבה פחות ממה שקודם חשב, אבל זה רק עודד אותו. עכשיו, כשראה שבמקום לדאוג לו הם פשוט באים ומחטיפים לו, הוא החליט שהמוות שלו יהיה עוד הרבה־הרבה יותר איטי. הגוף שלו ממש התמלא בכוח מחודש. הוא פתאום הבין שאם יחזיק ככה מעמד, בסוף יעבירו אותו לבית־אבות ולמישהו, איפשהו, זה יעלה הרבה מאוד כסף. זמן שווה כסף. אם הוא רוצה, הוא יכול למשוך עוד הרבה זמן, יש לו הרבה סבלנות – הוא לא ממהר לשום מקום. עלי נענע חדשים יוכל לקטוף בגינה בלי סוף. אולי הוא כבר בבית־אבות ובאמת לאף אחד לא אכפת? הוא עצם את עין שמאל שלו ואחר־כך גם את ימין. הם שניים, החליט לבסוף. בכל זאת לא היה בטוח, הם הסתובבו ממקום למקום והקשו עליו את הספירה.

"הם שלושה! היזהר, מאחוריך!" ניסה משקה הבית להתבדח אתו, אבל הוא לא נהיה מבודח. הצלעות באמת כאבו לו, אולי אפילו נשברו כמה. לא שאכפת היה לו יותר מדי. תחושת הכאב בגילו כבר הייתה מעומעמת למדי והרבה שימוש לצלעות ממילא לא היה, לא בימים הספורים שעוד נותרו לו.

"הנה," אמר משקה הבית כעבור זמן מה, כשחזר קצת לחושיו, "אנחנו שוב לבד."

ובאמת הם היו שוב לבד, כמו קודם, רק שעכשיו הרבה דברים היו זרוקים באי־סדר על הרצפה. ככה לא מתנהגים לאיש מת. הוא קיווה למות במקום מסודר. אם לא נקי, לפחות מסודר. גם סידורי הלוויה הגונים קיווה שיהיו לו ולא פעם הצטער שאין לו עם מי לדבר על כך מלבד עם משקה הבית. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לסמוך על משקאות בעניין שכזה, זה היה חשוב מדי. הטלוויזיה נעלמה. אתה נעלמה גם הכתבה שאולי עשו ואולי לא עשו עליו. הריח של הסיגריות נשאר. הדלת החוצה הייתה עכשיו מעט פתוחה. הנה הוא מצא את המרפסת, ועוד בלי להתאמץ בכלל. הוא רצה לבדוק אם כיסא הנדנדה חזר במקרה למרפסת אבל ברגע האחרון הבין שהוא יושב עליו. הוא ניסה להרגיש רוח פרצים. הוא ניסה להתקרר ולהרגיש מאוד רע. הוא ניסה להיאנח וכאב פילח את צלעותיו. אם מישהו בכל זאת רוצה לבוא להתנצל, עכשיו זה יהיה זמן מצוין. הוא גרר את עצמו למטבח והכין עוד כוס משקה, רק כדי שלא יהיה לגמרי לבד.

"אתה תגמור אותי," לחש משקה הבית.

"איפה היית," הוא שאל בקול שבור. "איפה היית כשבאמת הייתי צריך אותך"?

תראה את עצמך, צחק על עצמו, מדבר עם כוס משקה! הוא החליט שלא ידבר אתו עוד לעולם. הוא רצה להגיע לחלון ולהציץ. הוא היה בטוח שיהיה אפשר לראות משם משהו מעניין, אולי איזה משהו שיזכיר לו איזה דבר. הוא נזכר בעץ השסק שעמד בכניסה. הוא התקדם וכבר הגיע לחלון ורק אז שם לב שהתריסים מוגפים. באמת קצת חשוך פה, הוא הודה. הוא חשב לנסות לפתוח את התריסים אבל רק המחשבה הזאת כבר עלתה לו במאמץ. אולי יותר מאוחר, הוא פסק. הוא נהיה פתאום מאוד עייף וחשב במקום זה לפטפט מעט, אם משקה הבית יהיה במצב רוח נכון. הוא דידה למיטה והניח עליה, בעדינות המרבית לה היה מסוגל, את הצלעות הכואבות, אם לא שבורות, שלו.

הוא שׂם את הכוס ליד הכרית, בצד השני של המיטה. לבד לו כל כך עכשיו. אף כף־יד לא מלטפת אותו מאז שנפטרה. היא מתה בשיבה טובה, הוא חשב, הייתה לה הלוויה באמת יפה. ראשו שקע בכר כמו אבן שזורקים לבריכה. הוא ניסה להתרווח במיטה ככל שרק היה יכול. הכאב בצלעות הציק אבל הנשימה פתאום הפכה הרבה יותר קלה. נו מילא, נאנח לבסוף, כשנרגע מעט במקום המסוכן ביותר בעולם.

"תראה," הספיק עוד להגיד משקה הבית, "אני נשפך."

אבל הוא כבר עצם את עיניו.

Save

Save