שוער המעבדה לכלים שבורים, מאת דורית דוד לוי

בואו לקרוא את הסיפור הנוסף שזכה במקום השני בתחרות הסיפורים, "פרס אלמוג" לשנת 2021

שנאתי את האות אל"ף.

את עמוד השדרה האלכסוני שלה, ואת שני היודים שיצאו ממנה כעפאים המתארכים לשמיים ולארץ. מה שיכלה להיות תחילתה של ידידות ארוכה, עם האות העברית הראשונה רבת העוצמה והמג, הפך למשא כאב לילד בן השש שהייתי.

עשרים ושתיים האותיות העבריות עיקמו והכתימו את ידיי בדיו שחור. אך כל אלו היו בטלים בשישים לעומת הסבל שעתידות היו להביא אליי שתי אוזניי.

כבן יחיד מבין תשע בנות הייתי מסומן טבעי. ילד סקרן רואה הכול. נר התמיד שדלק בעיניי תדיר גרם לאבי ולסבי להשגיח עליי בהשגחה פרטית. שניהם רקחו תכנית כיצד להרחיק אותי מזוהמות החיים, כשבליבם גמלה ההחלטה להרחיב את יריעת ילדותי. אולם בכוונתם הטובה השיגו בעבורי את ההיפך הגמור, כשהועידו אותי להיות סופר סת"ם, וממשיך דרכו של סבי, הרב מכלוף אל דאודי.

דלת אחת חורקת ערערה בין ימי התום והיציבות שלי, ובין מסכי הרוע אליהם איחשף. מהיום בו ניתן לי תפקיד המשמש, הפסקתי להאמין בבני אדם. הפכתי לאדם המחפש את המדמנה השוכנת בנשמתם, את האמת שהם מסתירים. יכולתי להבחין מבעד אילו עיניים שוכנת זוהמה, זנות ורשעות, שילוש קבוע אותו חשפו בפני סבי בבקשה למזור, ישועה וכפרה.

אחר צהריים אחד פער אבי את דלת חדרו של סבי, הותיר אותי שם ויצא. אותה דלת שהייתה חתומה בפניי כארץ לא נודעת, נפתחה באחת. תמהיל ריחות עזים של דיו ועורות קידם את אפי, כשמעל כולם ניצח ריח זקנו המוכר של סבי. בחדרו האפלולי בקע אור אחד חזק משולחנו המוטה. סבי נותר רכון עליו בגו כפוף והמשיך לכתוב בדיו על קלף. משני צדי השולחן שכבו גווילים מכונסים אל תוך עצמם כשומרי סוד. על הקיר ממול כמשקיף-על עמד הכיתוב, "הריני מקשר עצמי לעולמות עליונים ולהיכלות".

ללא מילות תיווך וברכה, סימן לי סבי להתקרב אליו והוביל אותי אל עבר שולחן קטן. הוא התיישב, טבל את הקולמוס בקסת הדיו, ניערו קלות ובתנועת ריחוף נערית כתב את האות אל"ף. "עכשיו אתה", הורה לי, ונטל את ידי בידו. כשכפי בכפו, כצל ליד ימיני, כתב עימי את האות העברית הראשונה. אחר שב סבי לשולחנו ונטע פניו בקלף. במשך שעה שלמה כתבתי שורות-שורות של אות אחת, תוך איבוד תחושת הזמן. ידיי שהוכתמו בדיו הטביעו כתמים על הנייר הלבן. מותש, נטשתי את שולחני ופסעתי בפסיעות חתול אל שולחנו של סבי. הגבהתי עקבים מאחורי גבו וקראתי את הפסוק האחרון שהשלים – "וייכתב בספר דברי הימים לפני המלך", כתב והוסיף מעל האותיות כתרים זעירים. לפתע הזדקף והתיישב בכורסתו. אז כמו ניתנה האות, הופר השקט שמשל בחדר על ידי דפיקות, הרמות קול, ובכי של תינוק עולה ויורד כסירנה. חיים שלמים בקעו להם מאחורי דלת אשר לא הבחנתי בקיומה. מהר מאד התחוור לי כי בעורפו של ביתנו נשמה מציאות מקבילה, בה, מידי יום, משתרך נחיל אנושי מפותל משער החצר האחורית, דרך הבוסתן ועד מעלה המדרגות שהובילו לדלת העץ העבה. מרגע הישמע הקולות הביט בי סבי, ואחר בדלת ממנה בקעו אותות חיים המתדפקים כמשברי מטוס. כך, במנוד ראש קל, הובהרה לי תכליתי הנוספת במקום כשוער במעבדה לכלים שבורים.

יצאתי אל ההמון. עשרות עיניים מופתעות ניבטו מעלה ואז ירדו אליי וננעצו בי. עיניים המחכות למוצא פיו של סבי, לעצתו של סיני ועוקר ההרים, המקובל אל דאודי. התור המתנחשל ביקש לשמוע את הלחשים הקבליים שלחש סבי. יותר מכול, יחל הקהל לקמע שהכין, בו כתב את שמו של המבקש תיקון, ומסביבו, כהילת מגן, הוסיף אותיות פעילות המשנות מציאות. מלאכה זו למד ממקובלים במרוקו והושבע שלא ייטול ממון תמורתה.

הראשונים ברי המזל להיכנס, היו איש ואישה חובקת צרור מייבב שצבאו על הדלת משחרית, והבטיחו את מקומם בראש הנושעים. האישה בדמעות והאיש במבט נפול. כרוח רפאים לא מושגחת, תפסתי את מקומי בפינת החדר וחיכיתי בסקרנות לשמוע מה מבקשות העיניים המייחלות. שברי המילים שנאמרו בחדר החלו להיאסף למשפטים סתומים. המילים היו בעברית ,אבל משמעותן לא הייתה ברורה לי. סבי פתח את אחד מספריו, מצא שם מענה והחל כותב קמע. צליל ארוך דק החל נשמע באוזניי, כמו ביקש למנוע מהמילים ששמעתי להגיע לאוזניי ולקבל משמעות. בטני החלה לכאוב ולקרקר מרעב.

השעות נקפו, ונחיל הצובאים נכנס ויצא, ועמו סיפורים חוזרים כתקליט שרוט. הרוב המכריע של הפונים היו נשים שאמרו את אותן מילים, בטון זהה ובבכי שנדמה שהיה טעון להן זה מכבר ורק ביקש לו מנוחה נכונה. מחוץ לחדרו של סבי השיחו האנשים על גדולתו של מחולל הישועות בתפילתו, ובפנים החדר עמדו להם מבוישים ממעשיהם ויראים מכבודו של הצדיק. בניסיונותיי להסיח דעתי, שקעתי בחלומות בהקיץ, בעשרות הספרים המתקלפים שניצבו על המדפים העמוסים לעייפה. לעיתים פתחתי ספר ממנו רקדו אליי האותיות ברגליהן הצנומות. מידי יום, נעצרתי מול מנורת קנים שלתוכה יצק סבי את "פיטום הקטורת" באותיות זעירות, שנראו כנמלים צועדות בסדר מופתי. זמני היה שאול בתוך הספרים והאותיות. עד שסבי היה מבחין בהעדרי, קורא בשמי, ומשיב אותי אל חיק האות אל"ף שהייתה עבורי צופן מדאיב. גבעות התקשו בכף ידי הקטנה, צווארי התאבן, ופי היה יבש מהיעדר מילים.

בשעה שש בערב נכנסה סבתי והתקינה לנו ארוחה קבועה שכללה שתי ביצי עין, דג אדום, תה עם שיבה ועוגיית לרייף, בהן מעולם לא נגע סבי. מעט אחריה הקישה אמי חלושות על הדלת ודרשה אותי משל הייתי תיק נשכח שהושב לבעליו. באחר צהריים אחד, נפרדה ממני ילדותי. עולמי הישן והטוב נבלע בתוך עולמות רצוצים המבקשים לעצמם סדר.

בימי שישי הוכפלה כמות הצובאים. שניים-שניים נכנסו אליו, ובהתאמה עמדו במרכז החדר כפול ביזיונות.

בית הספר הפך לרשות. וכי מה חשיבות מיקומה המדויק של יפן לעומת צפייה בסבי מכין קמעות משיחים עם קונם, ומתווכים בין היכלות גבוהים והדיוטות, טען אבי. בערבי שישי נתפרו שני העולמות יחדיו. בבית הכנסת, תחת טליתות מאהילות, נגלו אליי באי חדרו של סבי זקופים, רחוצים ומתוקנים. מסתירים את השקרים. נאמנים לנשותיהן שממתינות לשמוע "לכה דודי", ו"אשת חיל מי ימצא". בשובנו מבית הכנסת, ליווה אותי אבי לחדרי. כל ניסיונותיי לרמוז לאבי על המראות שאני רואה, על רצוני להתפטר מתפקיד המשמש, גרמו להשתוממות מצדו של אבי על שהעזתי לא להעריך את הכבוד לו אני זוכה בחיי, כיורשו של הצדיק.

בכל יום, סבי קרא את הבאים אליו כספר פתוח ומצא להם פתרונים. אדם שהגיע כארכובה יצא מחדרו ישר כסרגל. לחולה אחר הוסיף את השם חי-וחי בו. לאישה שביתה היפה אינה יוצאת מהמיטה במשך שנה, קבע כי כישף אותה גבר שאוהבה. זוג שלא נפקד בזרע של קיימא, קיבל קמע לשים מתחת לכרית בזמן התשמיש. נשים עגונות ומוכות היו שם למכביר. היו גם אלו שנכנסו עם הבעלים המכים, שהיו מליטים פניהם מפאת הבושה. אחד מהם אף נשבע בפני סבי כי לא הוא הפוגע, אלא שד שרודף אחריהם עוד ממקנס.

בחג הפורים דמה התור למבקשי עבודה אצל מנהל הקרקס. חג המסכות גרם למחכים להיפתח ולהתוודות. אל חדרו של סבי נכנסו ליצנים, מלכות אסתר וגברים מבושמים בלבוש חסידי ותרבוש טורקי. אחד מהלומי השיכר נכנס לחדרו של סבי. לראשו חרטום אווירון צבעוני. אחריו נגררו רעייתו וביתו. לראשונה, הגבר שנכנס לא החליף מילה עם סבי, וסבי לא פנה אליו וגילה לו את מבוקשו. הגבר תפס את מקומו בזווית החדר ונרדם. האישה סיפרה לסבי בדמעות כי ביתה מקיאה כל דבר שנכנס לפיה. סבי קרא בשם הילדה, נסיה, אף שלא נאמר לו שמה. אימה פערה זוג עיניים והילדה נבעתה החלה מפרכסת. סבי ביקש מהאם לאחוז בילדה, תוך שהוא מביט במצחה משל קרא הוראות תיקון מבין עיניה. אחר פנה לחדרו ושב משם עם מדליון כסוף חלק, עליו חרוט השם סנדלפון. הילדה נרגעה באחת. אחר נטל סבי את הספר "רזיאל המלאך" וביקש מנסיה לשים את ידה על הספר. האם נטלה את היד הרפה של ביתה והניחה אותה על הספר. שרווליה המופשלים חשפו סימנים כחולים-סגולים-צהובים, שנראו ברורים גם באור הדל. האם הסתירה את ידיה. האב ישב בפינת החדר, כשרשרת קרועה שנותרה מסוכות אשתקד. מידי שבוע פקדה האם את סבי. בכל ביקור שמה נסיה את ידה על הספר רזיאל המלאך. סבי פתח אותו, מלמל את שמות המלאכים: אכרזיאל, גליצור, רזיאל והוסיף אות לקמע. האב מעולם לא דיבר, ובכל פעם שהאם פנתה ללכת עיקם את ידה, אך היא תמיד חמקה מידו כמתורגלת. הילדה נגררה בחולשה גדולה אחריהם. דבר לא סייע בעדה. מידי חודש נראה שהיא קרבה יותר ויותר לאדמה בגווה הכפוף ובבטנה הנפוחה. באחד הביקורים, סבי ביקש מהאם שתבוא עם בתה בגפן. האב ניעור מיד, החל צועק והבריח את משפחתו מבעד ההמון. שובל טיפות אדמדמות ניקד את יציאתם החוצה. שבועות רבים השיחו קהל הצובאים אודות האדם שהרים קולו בחדרו של הרב. רבות דובר על האדם שפגע בכבודו של הרב, עליו רובצים דינים. מאותו היום לא השיב אותי סבי בהמהום מהספרים. לצום שנהג בימי שני וחמישי הוסיף את יום ראשון. לפנות בוקר, שמעתי אותו בוכה בקול. בבית הכנסת על הבמה עשה לנסיה "מי שברך", וביקש מהקהל שיתפלל על נסיה בת שרה ויעקב אל דאודי בין שאר חולי עמו ישראל.

חודשים תמימים לא הגיעו נסיה והוריה לסבי. יום אחד, הגיעה הילדה בגפה באפיסת כוחות, לבושה בבגדים גדולים ממידתה. דקות ספורות עמדה מול סבי בניסיונות להסדיר את נשימתה. משפתחה את פיה, הגיח אביה מאחוריה, הביט בסבי וללא מילה נטל את ידה והוציא אותה משם. באותו הלילה חלמתי את נסיה. על מצחה נכתב "אהיה אשר אהיה". מפיה בקעה צעקה ללא קול. ביטנה התכסתה באותיות, ועל שפתיה עמד חיוך אותו ראיתי לראשונה. סבי עמד מעליה והחל מוחק את האותיות שעל מצחה והאותיות, כמו מקועקעות, מיאנו להיעלם. כל אות שמחק הולידה עוד ועוד אותיות, כאילו עקר עשב שוטה והוא הצמיח רבים אחריו. בבוקר, ביקשתי מסבי שיפרש את חלומי. "חלום טוב חלום שלום", אמר לי ולא פירש. אחר הצהריים שבו נסיה ואמה לחדרו של סבי.

נסיה, שנכנסה בבטן נפוחה, החלה שוב מתעוותת וצועקת. דין ודברים התפתח בין הוריה. הם דיברו בשפה של סבי וסבתי. בין ההורים התיישבה נסיה על רצפת החדר, ועיניה נתלו בסבי שעמד מולה וביקש שתחזור אחריו: אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ. שֶׁאֵין אָנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף לוֹמַר לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ. אֲבָל אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ חָטָאנוּ:אשמנו. נסיה חזרה אחרי כל מילה שאמר, ולאחר מכן החלה מקיאה. סבי שלח אותי להביא דלי וסמרטוט. ניגשתי למחסן, בדרכי עברתי במטבח. אמי ישבה על כיסא ודמעה. רסיסי כוס זכוכית נחו למרגלותיה. לידה עמדה סבתי והתקינה את ארוחתנו. מיהרתי ושבתי לחדרו של סבי. דלת חדרו הייתה חתומה בפניי כבעבר. מתוכה עלו קולות של בכי תינוק ואחריהם דממת אלחוט. סבתי עמדה מאחוריי ובידה מגש ובו שתי ביצי עין, דג אדום, תה עם שיבה ועוגיות רייף. השעה הייתה כבר שש.