מתילדה אהובתי, מאת מרים וייטמן

בואו לקרוא את הסיפור שזכה במקום השני בתחרות הסיפורים, "פרס אלמוג" לשנת 2021

היא מדוושת בשביל שעל מצוק הכורכר האדמדם, כשבאזניה עדיין מתפמפמים שידורי הרדיו על באג אלפיים, שעלול להביא בעוד שתים-עשרה שעות לקריסת מערכות המחשוב בעולם כולו. "טיסות בוטלו", כך נפתח הבוקר יומן החדשות, "בנקים נסגרו, צה"ל השבית צוללות, ורשתות המזון אוגרות שימורי תירס". בכתבת מבט אמש, בה הספיקה להעיף מבט חטוף, דובר על מערכות המשק העולמי, שעלולות להתמוטט עם תחילתה של שנת אלפיים, עקב ליקוי אפשרי בתכנות במערכות המחשוב. "חשש מכאוס מוחלט", אמרה השדרנית בפאתוס. מאחוריה נראו תמונות מתגלגלות של אותם מצבורים של שימורי תירס. אלה הזכירו לזוהר את הערימה המבולגנת להחריד של קרקרים וקופסאות שימורים במחסן הקטן של סבתא מתילדה, אליו נכנסה פעם בטעות.

למרות נדודי השינה, לאחר ערב עתיר אדרנלין, לא ויתרה זוהר הבוקר על אותו פסק זמן של שקט שקוף וצלול בין הרצליה לחוף געש – מסורת מקודשת כמעט, שיצרה לעצמה לימי שישי, מסלול קבוע בנופי בראשית של החוף על מפרצוניו הקטנים והלגונות הכחולות שבין הסלעים. שלושתם – היא, האופניים והים.

ריחות המלח, צבעי הים, וסירה לבנת מפרש המציירת אדוות מסולסלות, נמהלים בזיכרונם החי של הצבעים והריחות בהשקה אתמול. פירות חתוכים על מצע גבישי קרח, ככרות לחם זרועי-קצח, חריצי גבינות, צרורות עשבי תיבול ריחניים, סלסילות ירקות אורגניים וממתקי חרובים ושקדים. כתבים ועיתונאים תיארו בשידוריהם מן החנות את זוהר בוקובזה, צעירה תל אביבית הפותחת חנות טבע ראשונה בישראל מבית המותג האיטלקי 'ויוה נטורה'. הבשורה האחרונה מבית היוצר של המילניום המסתיים.

ההשראה הגיעה מהקורס של פרופסור טרמטיני, במסגרת לימודי מדעי הקולינריה. היא נזכרת בגבותיהם המתרוממות של רבים ממכריה ומוקיריה, כששמעו על תוכניותיה ללמוד באיטליה. קולינריה? מה זה? מי זה? באיטליה? ומה רע בארצנו הקטנטונת? והדודות הוסיפו בצקצוק – בגילך? איטליה? יש שם בחורים? יהודים?

היחידה שעודדה הייתה, שלא במפתיע – סבתא מתילדה.

*

את לימודי הביוטכנולוגיה ואת המחקר המעשי באנליזה של המזון באוניברסיטת רומא סיימה זוהר בהצטיינות, אך לא גילתה בהם עניין מיוחד. כך היה גם בקורס הכימיה של המזון. את העולם שחיפשה מצאה בשיעוריו של הפרופסור טרמטיני. הפרופסור כאילו יצא מהספרים שקראה בנערותה. זקן תיש אפרפר, הליכה מטורזנת, ומקל עם גולת כסף בידו. שיעוריו עסקו בקשרי גומלין מפתיעים ומעוררי השראה בין אירועים היסטוריים להתפתחות המזון. "מסעות גיאוגרפיים והיסטוריים בשבילי המזון" – היה שמו הפיוטי של הקורס. באיטלקית זה נשמע טוב יותר.

"מה הייתה השפעתן המשמעותית ביותר של מלחמות נפוליון על החברה המערבית?" שאל הפרופסור בהרצאתו באולם פרקוצ'יני, שהיה חדר הלימוד הגדול ביותר באוניברסיטת רומא. האולם נותר קמוט מצח ומהורהר.

"נסו להתנתק לרגע מהחברה הצרפתית של שלהי המאה ה-18", הוסיף הפרופסור ממרומי הפודיום. "חשבו בגדול על החברה המערבית שלנו במאתיים השנים האחרונות. מה קיבלנו מנפוליון?". "ולא", הוסיף לאחר רגע, "אין כוונתי לעקרונות המהפכה הצרפתית. חשבו רחוק יותר".

"עוגת נפוליון" נשמעה קריאה באולם, "אתם יודעים, שכבות של בצק עלים וביניהם קצפת וניל ופירות יער". הצחוק באולם שכך, אך השאלה לא זכתה למענה.

לאחר שתי תשובות נוספות שנדחו כלאחר יד, פסע הפרופסור אל קצה הפודיום, גלל באיטיות את המפה הגדולה שהביא עמו, ותלה אותה על הקיר. הייתה זאת מפת אירופה והמזרח התיכון. באמצעות מקל ההליכה שלו הציג הפרופסור את מסלולי הלחימה של צבאות נפוליון שהלכו והתפשטו במעגלים בכל מרחבי המפה – מספרד ואיטליה ועד פולין ורוסיה, וממצרים ועד ארץ ישראל. הפרופסור המשיך לנפנף במקלו והציג בדרמטיות בפני קהל שומעיו את אחת משאלות המפתח שעמדו בפניו של נפוליון – שאלת אספקת המזון לצבא. הוא הזכיר את האמרה הידועה המיוחסת לנפוליון, כי הצבא צועד על קיבתו, ועל רקע מפת אזורי הלחימה הנרחבים, לא קשה היה להבין עד כמה היה הנושא קריטי.

"כיצד יפתור נפוליון את בעיית אספקת המזון?", שאל הפרופסור, והאולם נותר דרוך ודומם.

"המרוץ למיליון בגרסת המאה ה-18", המשיך הפרופסור לאחר הפסקה קלה. "נפוליון הציע פרס כספי למי שימציא דרך חדשה ומפתיעה לאספקת מזון לחיילים הלוחמים הרחק מצרפת. בסופה של תחרות צמודה זכה בפרס קונדיטור צרפתי שהצליח לשמר מזון בצנצנות זכוכית אטומות, שהוחלפו אחר כך בקופסאות פח. כך זכו החיילים הלוחמים במצרים או ברוסיה במנות קרב מבית המטבח הצרפתי". "את הפותחנים", הוסיף הפרופסור, "המציאו רק במלחמה הבאה. עד אז נאלצו החיילים הצרפתים להתמודד עם הקופסאות באמצעות חרבות וכידונים".

"כיבושים היו ונעלמו, דמוקרטיות ודיקטטורות קמו ונפלו", המשיך הפרופסור, "אך קופסאות השימורים, הפכו לחלק מחיינו עד עצם היום הזה. המתנה שהעניק נפוליון לאנושות – מהפיכת השחרור מעול הכפיפות לזמינות מקורות המזון".

לקראת השיעור הבא הציע להם לחשוב על משמעותה של מהפיכה זו, ובעוד הוא גולל את המפה ואוסף את מחברותיו הוסיף כמו לעצמו "לטוב ולמוטב".

*

על הרצאות אחר הצהריים בביוכימיה ובגסטרונומיה מולקולארית נאלצה זוהר לוותר, כדי להספיק להגיע לשדה התעופה לקבל את פניה של סבתא מתילדה.

לפני חמש-עשרה שנים קיבלה זוהר את סבתא מתילדה לוי-ארגמן-בוקובזה כמתנה ליום הולדתה, את אחת המתנות המדהימות שקיבלה אי פעם. לאחר שהתאלמנה מסבא ארגמן, אי אז בשנות השבעים, וניצלה שנים לא מועטות לחיי אלמנות סוערים, נישאה מתילדה לוי-ארגמן לסבא בוקובזה. בנוסף לתמונה ממוסגרת של סבא ארגמן, מנוחתו עדן, אשר הועמדה בצד תמונתה של סבתא בוקובזה זכרונה לברכה, הביאה עמה מתילדה לבית בוקובזה משב רוח צעיר ורענן, בדמות נדוניה של קבוצת חברות צבעוניות ועליזות, פסנתר כנף ענק וחורק מעט, מחסן קטן ונעול שהעבירה לחצר, ועשרה נכדים אדומי שיער. כתגמול, קיבלה בתודה ובאושר לחיקה האוהב את עשר נכדותיו היפהפיות של סבא בוקובזה. בינתיים נפטר והלך לבית עולמו גם סבא בוקובזה, ומתילדה לוי-ארגמן-בוקובזה נותרה מלכתם האהובה והבלתי מעורערת של שבטי הארגמנים והבוקובזים.

שלא במפתיע, הייתה זו סבתא מתילדה שהגיעה ראשונה לבקר את זוהר באיטליה. היא הזמינה חדר במלון, כך הסבירה לזוהר עוד בשיחת הטלפון מהארץ, כי תמו הימים בהם עליה לחלוק את חדרה עם בן או בת משפחה, אהובים ויקרים וקרובים ככל שיהיו.

ביציאתן מנמל התעופה עם מזוודתה הסגולה של סבתא מתילדה ועם התרמיל הצבאי שקיבלה מבכור נכדיה, חלקה עמה מתילדה את תכנית סיוריה ברומא, תכנית שיצרה לאחר התייעצות עם סוכנות תיירות בארץ. היא הזמינה את נכדתה להצטרף אליה, כמובן, אך לא רצתה לפגוע בלימודיה. לכן תכננה לעשות חלק מהטיולים לבדה. בסוכנות הנסיעות קיבלה מפה של העיר עם מסלולי הרכבת התחתית וקווי האוטובוס, וכך תכננה להתנהל באופן עצמאי.

*

בימים הראשונים טיילה מתילדה לבדה, ולתמהונה של זוהר, בערבים פרשה לחדרה מבלי לספר דבר. רק בערב האחרון יצאו סוף-סוף יחד. מתילדה הזמינה את זוהר אל מזרקת המשאלות שבמרכז העיר. הן ישבו על אחד הספסלים המעוצבים בכיכר, כשמתילדה חופנת בעדינות את כף ידה של זוהר. התאורה הייתה נהדרת, והמים במזרקה זהרו. ילדים ומבוגרים זרקו מטבעות לבריכת המים והביעו משאלות. כוכבים שהשתקפו במים התערבלו במטבעות המוזהבים ויצרו שטיח נוצץ.

"התרשי לי?" לחשה סבתה, ומבלי לחכות לתשובה, החלה למלמל משפטים קטועים בלתי מוכרים, תוך שהיא מלטפת את ידה של זוהר ושבה וחופנת אותה.

ושם, מול מזרקת המשאלות שברומא, בערב קסום מלא-כוכבים ומטבעות, בצל צהלות ילדים רוכבים על אופניים מסביב לבריכה, שמעה זוהר לראשונה את סיפורה של סבתא מתילדה לוי-ארגמן-בוקובזה.

בדיבור יבש משהו, סיפרה לה סבתה על ילדות רחוקה בלוב, על הכיבוש הגרמני, על מחנות ריכוז ליהודים בצפון-אפריקה, ועל העברתם אל מעבר לים באוניות משא צפופות, היישר למחנה הריכוז ברגן בלזן, בגרמניה. היא דילגה על אימה ורעב וכפור ומוות בברגן בלזן, ועברה לספר על שחרור המחנה באביב 1945. היא נותרה בודדה ממשפחתה, ובדרך-לא-דרך, התגלגלה מברגן בלזן לרומא, וכאן פגשה את ארגמן. הוא גדל בסלוניקי, בן למשפחת סבלים, הגיע ארצה באוניית מעפילים, היישר לקיבוץ, עם חלום להביא לשם גם את משפחתו. אך תוך זמן קצר נותק הקשר עם משפחתו ביוון, ונותרו רק סימני שאלה ופחד. הוא התגייס לבריגדה, לחם באיטליה, איבד כאן חברים קרובים, ובאותה עת שב ממסע חיפוש עצוב וחסר תוחלת אחר משפחתו שאבדה ואיננה. את מתילדה פגש בערב שנערך בבית הקהילה היהודית ברומא. ניסו לשמוח. אפילו מוסיקה וריקודים היו שם, והיא ניגנה על פסנתר מרוט, מנסה לחזור אל צלילים רחוקים שחשבה שלא תשוב אליהם לעולם. הם המשיכו להיפגש, ולאחר זמן קצר ביקש את ידה והציע לה לעלות עמו לארץ ישראל. היה זה כאן, ממש כאן, על שפת בריכת מזרקת המשאלות. תאורה לא הייתה, הבתים מסביב היו הרוסים, אך המים במזרקה זרמו, והקסם היה גם אז.

"אינני יכולה", אמרה לו, "אינני יכולה. אינך מכיר אותי. בלבי פעורה תהום שלא תסכר. אתה מצייר בדמיונך את מתילדה העובדת, מנגנת, ואפילו רוקדת. אך זהו מעטה חיצוני ושביר לבור אפל שאין לו קץ. פחדים, סיוטים ומוות. ואתה, שלא היית שם, הגם שאיבדת שם את כל משפחתך האהובה, לעולם לא תוכל להבין".

ארגמן חפן את כף ידה בידו, באותה תנועה השמורה עמה היום לזוהר נכדתה, ואמר לה מילים שלא תשכח, מילים אשר היוו מאז עוגן לחייה.

"באג אלפיים, מתילדה", כך אמר לה. "באג אלפיים", והיא לא הבינה. "כולנו נושאים בלבנו באג אלפיים", אמר כמו לעצמו. "מי יותר ומי פחות. גלות של אלפיים שנה מגיעה אל קצה, אך לקראת סופה הוכתם לבו של עם ישראל בבאג, באג אלפיים הנורא מכול, יתוש נורא שכולו ארס, ואין בית אשר אין בו מת". בדממה שהשתררה נשמעו רק המים הפורצים מן המזרקה. "אך החיים שלנו, מתילדה, שלך ושלי", הוסיף ארגמן, "יגברו על באג האלפיים שלנו". הוא שב וליטף את ידה. "אנו נתגבר יחד, מתילדה אהובתי. אני מבטיח לך שאעשה הכול כדי שתחיי חיים שמחים ומלאים, על אף הכול ולמרות הכול. יהיו לנו ילדים, מתילדה, תהיה שמש של ארץ ישראל, ושמים כחולים שאין להם סוף".

היו דיבורים נוספים, היה בכי, היה גם צחוק, הרבה עצב, ולבסוף גם אמונה ומעט תקווה.

הם נישאו בבית הכנסת כאן ברומא, רב אחד ושבעה זוגות. לכל חתן הייתה טבעת, היא מושיטה את אצבעה ועליה טבעת נחושת דקיקה, אך שמלה לבנה הייתה רק אחת, והיא עברה בין שבע הכלות. למחרת החתונה הפליגו לארץ ישראל. באג אלפיים, כפי שקראו לו בינם לבין עצמם, שב ונראה לא פעם בחייה, עד היום הוא מקנן בה. אך ארגמן הצליח להפיח בה את אש החיים.

מאז, לא הייתה כאן. ועתה, בימים הראשונים לביקורה, שבה לכל אותם מקומות – לבית הקהילה היהודית, לבית הכנסת הגדול, וגם לכאן, למזרקת המשאלות. היא שמחה שעברה יחד עם זוהר את סופו של המסע.

הן המשיכו לשבת בדממה, כמעט אחרונות על שפת בריכת המשאלות, ואחר ליוותה זוהר את מתילדה לחדרה שבמלון.

*

בלילה חלמה זוהר חלום. בבואת אישה עומדת על אבן עגולה בלב בריכה, ומשני עבריה קירות מלאי דמויות בצבעי פסטל מוארים. האישה יורדת מהאבן ופוסעת לאטה על המים. המים זוהרים. אורות משתקפים בהם. האישה פונה אל הדמויות שבקיר, שותקת מול חלק מהן, מדברת בלאט אל אחרות. היא מושיטה להן ידיים. היא עוברת מדמות לדמות, מתקרבת אל אחת הדמויות ומתרפקת עליה, ושוב מתנתקת וממשיכה במעגלים אין-סופיים במים. היא ממשיכה לנוע, ומתקדמת לעבר קיר תכול שחלונות לבנים קבועים בו. הדמויות שעל הקיר מביטות בה. היא מנסה לצאת מהחלון, אך החלון נעול. כך היא עוברת מחלון לחלון, וכשמתברר שהם נעולים, היא שבה למים בתנועת השלמה, וצלילים ממלאים את הבריכה.

צלצול השעון המעורר התערבב בצלילי הבריכה. זוהר התקשתה להתנתק מהחלום, והוא נמהל בזיכרון השעות האחרונות עם סבתא מתילדה, על שפת בריכת המשאלות. בעוד כשעה עליהן לצאת לכיוון שדה התעופה. סבתא חזרה בשנית מרומא הביתה.

*

צלצול מתנגן מתוך הנרתיק המחובר לאופניים מחזיר את זוהר מזיכרונות רומא אל הדרך היפהפייה אשר לאורך הים. טלפון. אבא. סבתא מתילדה איבדה את הכרתה. היא באיכילוב. האם זוהר רוצה להגיע?

*

ליל שבת. עירוי מחובר לזרועה של מתילדה. האחות עוקבת אחר המוניטור. "בית החולים איננו עמוס הערב", היא שחה להם, "כל מי שניתן היה לשחררו – יצא הביתה. באג אלפיים. בית החולים ערוך עם גנרטור חלופי, אך אין לדעת מה יקרה בעוד שעות ספורות".

מחוץ לחדר, אבא ואמא, נכדים אדומי שער ונכדות יפהפיות, וסביב מיטתה של מתילדה – איך לא – קבוצת החברות.

"מנין אתן מכירות, בעצם?" שאלה זוהר.

"אינך יודעת?" כמה אופייני למתילדה שלא סיפרה. "משם, כמובן, מברגן בלזן". אסתריקה הגיעה מהונגריה, ויקטוריה ומתילדה מלוב, וסופיה מהולנד. בברגן בלזן מצאו זו את זו. ברית דמים. כל אחת מהן סובלת מבאג אלפיים. זהו המושג שטבע עבורן סבא ארגמן. מתילדה סבלה מסיוטי לילה. היא צעקה בלילות. זוהר מבינה, לפתע, מדוע סירבה מתילדה לישון בחדרה בביקור ברומא. שנות הרעב של נערותה יצרו בסבתה דחף בלתי-נשלט לאגירת מזון. היה לה מחסן קטן בחצר, מלא בקופסאות שימורים וקרקרים. זוהר ממלמלה "נכנסתי פעם למחסן. בטעות. מתילדה ראתה ורצה אחריי. היא סיפרה שאלו שאריות שנותרו מאז ששמרה מעט אוכל בתקופת מלחמת המפרץ. היא נראתה מבוהלת. זה היה מפחיד. בכיתי אחר כך, ולא הבנתי מדוע".

הן מביטות זו בזו בעיניים דומעות.

"מתילדה אהובתי" לוחשת זוהר. עיניה מתרוממות אל השעון שעל הקיר. שני מחוגיו מתקרבים אט-אט זה לזה, עד שהם מתאחדים בדממה לשעת חצות.

המוניטור המתקתק ללא הרף מפסיק אט-אט את טיפוסיו המאומצים.

נותר רק קו ארוך ושותק.

באג אלפיים?